נגד השלום באמירויות ובבחריין

המחאה באמירויות נגד הנורמליזציה חלשה ביחס לזו שבבחריין. הסיבה לכך היא שבשנים האחרונות המשטר באמירויות בהנהגתו של השליט בפועל מחמד בן זאיד (שליט אבו דאבי) נוקט מדיניות של אפס סובלנות כלפי כל סוג של אופוזיציה למשטר. המשטר ריכוזי למדי, בעיקר לאחר המשבר הכלכלי של 2008 בדובאי, שאפשר לנסיכות אבו דאבי (העשירה מהנסיכויות) לרכז את כוח השלטון בידה והיא שולטת על יתר שש הנסיכויות ביד רמה. עם אוכלוסייה של 10 מיליון תושבים, שמתוכם רק 1.4 מיליון הם אזרחים מקומיים, השליטה אינה קשה.

באמירויות אין זכות להתאגד או להקים מפלגה פוליטית וכל השליטה נתונה למשפחות הנסיכים לבית אאל נהיאן (אבו דאבי) ואאל מכּתום (דובאי). בשנים האחרונות נעצרו ונכלאו לא מעט אנשי אופוזיציה ובעיקר מתנועות איסלאמיות. המלחמה נגד האיסלאם הפוליטי התגברה בנסיכויות בעיקר לאור המהפכות הערביות שהחלו ב-2011. האמירויות השקיעה מיליארדי דולרים במלחמה בטרור האיסלאמי ובתמיכה במשטרים הנלחמים נגדו, בעיקר במצרים (עבד אל-פתאח א-סיסי) ובלוב (חליפה חפתר). מלבד מעצרים, כוחם הכלכלי העצום של השליטים מאפשר לשלול ממתנגדי המשטר את כל הונם ברגע. גם בתחום החינוך החל מאז 2003 ביוזמת בן זאיד (אז רמטכ"ל) גל של פיטורים לאנשי חינוך בעלי אוריינטציה איסלאמית והחלפתם בנאמני המשטר.

ההתנגדות העיקרית לנורמליזציה עם ישראל הייתה צפויה מקרב חברי "אגודת הרפורמה וההדרכה החברתית", אגודה הנתונה לשליטת האחים המוסלמים שמרכזה בנסיכות ראס אל-ח'ימה והקיימת מאז 1974. אולם ב-2012, שנה אחרי פרוץ האביב הערבי, נעצרו חבריה ונשללה מהם האזרחות. המעצרים בתקופה רגישה זו, בה הופלו משטרים בעולם הערבי, כללו גם פעילים חברתיים ואנשי זכויות אזרח. אנשי דת בעלי נטייה איסלאמיסטים הוחלפו באחרים מהזרם הצופי (בעל נטייה עממית מיסטית) המתון.


כאשר הוחלט על הסכמי אברהם, לא הייתה לשלטונות באמירויות כל בעיה להכפיף את המערכת הפוליטית והדתית לתמוך בהם, ומתנגדי ההסכם העדיפו לשתוק כדי לחסוך מעצמם בעיות עם רשויות הביטחון ואובדן נכסים. אולם המצב בבחריין שונה.

בניגוד לאמירויות שאוכלוסייתה ברובה סונית והשיעים הם מיעוט (כ-5%), בבחריין השיעים הם רוב (כ-60%) ולמדינה היסטוריה שיעית של מאות שנים, אולם המשטר בידי הסונים, בדמותו של בית המלוכה לבית אאל ח'ליפה בשליטת חמד בן עיסא. גם לבחריין היסטוריה של איום אירני מאז עצמאותה ב-1971. כמו האמירויות, בחריין עשירה מאוד, ובשנות ה-80 בשל מלחמת האזרחים בלבנון היא החליפה את מדינת הארזים כמרכז הבנקאות של העולם הערבי. החשש של המשטר מהרוב השיעי ברור, לאור ניסיון ההפיכה שהתחולל בבחריין ב-1981 בהשראת המהפכה באירן. כמו באמירויות, בחריין נלחמה גם בפעילים איסלאמיים סונים ופעילי זכויות אדם בשנות ה-90. אך בניגוד לאמירויות, ניסה המלך חמד בן עיסא להקטין את המתח על-ידי מתן זכויות מסוימות לעם. הוא ייסד פרלמנט, נתן חופש בחירה לנשים ושחרר אסירים פוליטיים. אולם ב-2011 בהשראת המהפכות הערביות התפרצה שוב מחאה שיעית נגד השלטון הסוני (כנראה שוב בעידוד אירן). בצעד חסר תקדים, ביקש מלך בחריין סיוע צבאי מסעודיה לדכא את המהומות שאיימו על יציבות המשטר.

בנוסף לבעיה השיעית, הרכב האוכלוסייה במדינה שונה מהאמירויות. מחצית מהאוכלוסייה הם מקומיים (כ-600 אלף) ומחצית עובדים זרים. חופש הביטוי היחסי ממנו נהנית האוכלוסייה בא לידי ביטוי בנושא הנורמליזציה עם ישראל. בניגוד לאמירויות, בבחריין התקיימו הפגנות נגד ההסכמים, שריפת צמיגים קרוב לבירה מנאמה וגם מחאות ברשתות החברתיות. עם ביקורו של שר החוץ בשבוע שעבר, דווח על דיכוי מחאות שנמשכו ברחבי בחריין במשך שלושה ימים, כולל בבירה. המחאה רוכזה נגד עצם הביקור של שר ישראלי, נגד פתיחת השגרירות הישראלית ונגד הפעלת טיסות ישירות מבחריין לתל אביב על-ידי חברת "מטוסי המפרץ". צבא בחריין נאלץ לפרוס כוחות לאורך כל המסלול משדה התעופה עד למשכן המלוכה.

נראה כי רוב המחאה בבחריין נגד הנורמליזציה מונהגת על-ידי מתנגדי המשטר ובעיקר השיעים, בראשם "אגודת אל-וִִּפַאק" של האופוזיציה השיעית, שהוצאה מחוץ לחוק ב-2016 אך עדיין פועלת בסתר ומחוץ למדינה באמצעות רשתות חברתיות. לא ברור מה מספר המפגינים שהשתתפו במחאה, אך מדובר בכמה מאות. רוב המחאה מתרכזת ומאורגנת ברשתות החברתיות. למרות שמעטים מעיזים לצאת בפומבי נגד המשטר והנורמליזציה, כדאי לשים לב לטון הדתי המיליטנטי של המחאה השיעית. על שלטי המפגינים נכתב בין היתר: "לא רוצים שגרירות ציונית בבחריין האיסלאמית", "לא אהלן ולא סהלן לאויבי האומה", "הנורמליזציה בגידה באומה האיסלאמית". במקומות שונים הונח דגל ישראל ועליו נעליים. ברוב ההפגנות הונפו דגלי בחריין ופלשתין אלה לצד אלה.

על כמה שלטים בעלי גוון שיעי דתי נכתב על חרב המתפצלת לשני להבים: "מר יאיר לפיד, האם אתה יודע מה זה?". מדובר בחרבו של עלי בן אבו טאלב, בן דודו וחותנו של הנביא מחמד בה נלחם ביהודים. מדובר בגאווה שיעית על תפקידו המרכזי של עלי הנחשב בשיעה ליורשו של מחמד, בגירושם וחיסולם של יהודי אל-מדינה והכנעתם של יהודי נווה המדבר חייבר (629 לספירה). ברשתות החברתיות נכתב: "אסור שהציונים הטמאים ייגעו באדמה הטהורה של בחריין". לפי התפיסה השיעית - בניגוד לסונית - יהודים ונוצרים הם טמאים ואסור לאכול ממזונם או לגעת בהם.

לפי הדיווחים בתקשורת הערבית, הסתפקו כוחות הביטחון בבחריין בירי גז מדמיע לפיזור ההפגנות, מה שמוכיח שהן היו מוגבלות במספר המשתתפים ולא היוו איום משמעותי. אולם עצומה הקוראת לבית המלוכה לא לארח את שר החוץ של "הכיבוש הנפשע", שפורסמה ברשתות בסוף ספטמבר, כללה לא פחות מ-25 ארגונים בבחריין, אגודות איסלאמיות, ארגונים חברתיים ואיגודי נשים.

הסכמי השלום עם בחריין הם מורכבים יותר מהנורמליזציה עם האמירויות. עם בחריין הסוגיה בעייתית ורגישה יותר ודורשת מישראל התייחסות שונה. ההתנגדות לנורמליזציה בבחריין מתערבבת עם מחאה ארוכת שנים של הרוב השיעי נגד השלטון הסוני, מחאה הנתמכת על-ידי המשטר באירן. הדומה בין שני ההסכמים עם האמירויות ועם בחריין, הוא שהקשרים שמנהלים המשטרים במדינות אלה עם ישראל נועדו מבחינת המשטרים ולהדק את אחיזתם בתוך המדינה נגד האופוזיציה, זאת באמצעות שיתוף הפעולה כלכלי וביטחוני עם ישראל, וגם כלפי חוץ - כהגנה נוכח האיום האירני.