זעזועים בירדן - בבואה של המזרח התיכון

זעזועים בירדן

מדינות זרות, בני משפחת המלוכה וגורמים בדווים בכירים מואשמים בנסיון להביא לחילופי שלטון בירדן. חילופי שלטון בירדן עלולים להפוך את המדינה - המשתרעת בין סוריה, עירק, סעודיה וישראל - לבסיס נוסף של טרור פלשתיני ואיסלאמי, שיהווה איום קיומי על סעודיה, שאר מדינות חצי האי ערב ומצרים, יעניק רוח גבית לאייתולות באירן, ארדואן הטורקי, האחים המוסלמים, סין ורוסיה, ויפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ישראל וארה"ב.

הפגיעות הפנימית של ירדן מושפעת על-ידי הפיצול הפנים-בדווי שמקורו ב-1921, כאשר המשפחה ההאשמית מחיג'אז במערב סעודיה יובאה על-ידי האימפריה הבריטית, והומלכה על השבטים הבדווים בירדן, המפוצלים שבטית, גאוגרפית, תרבותית, רעיונית ודתית. חלקם (במיוחד בדרום הממלכה) רואים במשפחה ההאשמית מהגרים בלתי רצויים, הנתונים להשפעת התרבות המערבית, וסוטים מהאיסלאם והערביות בעצם החתימה על הסכם שלום עם מדינה "כופרת" יהודית.

כ-70% מתושבי ירדן הם פלשתינים, בעוד ההנהגה הפלשתינית (אש"פ, הרשות הפלשתינית וחמאס) רואה בירדן ישות מלאכותית וזמנית במערב (78%) פלשתין. מכאן המעורבות הפלשתינית בחתרנות וטרור להפלת השלטון ההאשמי, כפי שהיה במלחמת האזרחים ב-1970 וגל הטרור ב-1989. פלשתינים רבים מעורבים גם בפעילות פוליטית וחתרנית של "האחים המוסלמים" בירדן, כמו גם במצרים ומדינות המפרץ.

בנוסף לכך, יש בירדן כשני מיליון פליטים מעירק (ובמיוחד) מסוריה, הכוללים גם פעילי טרור איסלאמי הממשיכים פעילותם בירדן. ההתרחשויות בירדן חושפות מאפיינים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון:

- נאמנות משפחתית, שבטית ומקומית עליונה על נאמנות לאומית;
- פגיעות פוליטית, אי-יציבות וזעזועים בלתי-צפויים;
- פיצול וסכסוכים אלימים מקומיים, לאומים ואזוריים;
- שלטון מיעוט לא-דמוקרטי המהווה מטרה לנסיונות הפיכה;
- משטר עולה לשלטון - ומאבד שלטון - באלימות;
- שחיתות שלטונית;
- חוסר-סובלנות אלימה כלפי "מאמינים" ו"כופרים", פנימית ואזורית, דתית, תרבותית, רעיונית וגאוגרפית;
- היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי;
- היעדר דמוקרטיה וזכויות אדם מערביים.

המציאות המזרח תיכונית

הזעזועים בירדן ניזונים גם מהצונאמי הערבי (המכונה בפשטנות "אביב ערבי") שפרץ לרחוב הערבי ב-2011/2010 ומהווה איום קיומי על כל משטר ערבי.

ב-2021 מתעדת הקריסה האלימה של המבנה הפוליטי בעירק וסוריה, שנחשבו למדינות מובילות בעולם הערבי, את פגיעותו של כל המשטרים הערביים, החשים על צווארם את מאכלת יריביהם מבית ומחוץ. שליטים ערביים שנחשבו ל"סלע גיברלטר" איבדו את השלטון באלימות - שהביאה לשינויים דרמטים - כפי שהיה לדוגמא:

- ב-1958 הוצא להורג פייסל השני מלך עירק בהפיכה צבאית;
- ב-1963 הוצא להורג הגנרל קאסם בהפיכה צבאית-בעת'יסטית;
- ב-1979 הדיח סדאם חוסיין את קודמו והפך לשליט בלעדי עד תלייתו ב-2006.
- ב-1952 הודח פארוק מלך מצרים בהפיכה צבאית, ששמרה על השלטון עד 2012, כאשר "האחים המוסלמים" עלו לשלטון עד 2013 והודחו על-ידי הגנרל סיסי.
- ב-1969 הודח אידריס מלך לוב על-ידי קדאפי, שהוצאתו להורג על-ידי המון סוער ב-2011 הפכה את לוב - עד היום - לזירת מלחמות אזרחים וטרור איסלאמי.
- ב-1979/78 הודח השאה הפרסי על-ידי מהפיכה איסלאמית.
- ב-1964 וב-1985 הודחו שליטים צבאיים בסודן על-ידי גורמים צבאיים-פוליטים-איסלאמיסטים; - -1989 הנהיג הגנרל באשיר הפיכה צבאית ושלט עד להדחתו ב-2019 על-ידי מרד צבאי-אזרחי, העומד בפני התנגדות איסלאמיסטית.
- מ-1962 מהווה תימן זירת מלחמות אזרחים וחילופי שלטון במעורבות גורמי חוץ.
- ב-1987 הודח בורגיבה נשיא תוניסיה על-ידי בן עלי, שנמלט והודח ב-2011, והוחלף על-ידי "האחים המוסלמים".

היקף האלימות הבינערבית ובין-איסלאמית מתועד על-ידי 11 מיליון המוסלמים שנהרגו במלחמה וטרור בין-איסלאמים מאז 1948, מהם 35,000 (0.3%) נהרגו במלחמות ערב-ישראל.

- 500,000 סורים נהרגו במלחמות אזרחים שפרצו ב-2011, בנוסף ל-7 מיליון פליטים. 2 מיליון נהרגו ו-4 מיליון הפכו לפליטים במלחמות אזרחים בסודן ב-2011-1983. 200,000 נהרגו במלחמות אזרחים באלג'יר ב-2006-1991. מיליון הרוגים במלחמת עירק-אירן 1988-1980. 300,000 תושבי עירק (כורדים ושיעים) נהרגו על-ידי סדאם חוסיין, בנוסף ל-150,000 שנהרגו בידי טרוריסטים איסלאמים. 200,000 לבנונים נהרגו במלחמות אזרחים - חלקן במעורבות פלשתינית - בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת. 80,00 אירנים נהרגו במהפיכת 1978/79 שהעלתה את האייתולות לשלטון בטהרן, ורבים נוספים הוצאו להורג.

השורה התחתונה

לפי פרופ' פואד עג'אמי, שהיה מגדולי המזרחנים וראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'והן הופקינס (The Arab Predicament): המזרח התיכון מהווה "רצף של אשליות, תיסכול ומדיניות המתדרדרים שוב ושוב לשפיכות דמים". ואכן, מעצבי מדיניות מערביים המונחים על-ידי שאיפה לשלום נוטים להקריב את מציאות המזרח התיכון המורכבת והמתסכלת על מזבח הכמיהה לפתרונות נוחים ומהירים, פשטנות והרהורי-לב, ובכך מוסיפים שמן למדורה.

המזרח התיכון חושף את ערוותם של מדינאים מערביים שקיבלו בברכה את הצונאמי הערבי כאילו היה אביב ערבי, מצעד הדמוקרטיה ומהפיכת "פייסבוק" והנוער; האמינו שאפשר ליישם במזרח התיכון הגועש נורמות מערביות של דמוקרטיה, סובלנות וכיבוד הסכמים; ראו בסכסוך הערבי-ישראלי את "הסכסוך המזרח תיכוני"; והגדירו את הסוגיה הפלשתינית כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, גורם מרכזי בהוויה המזרח תיכונית ובבת-עין של הערבים.

בחינת המציאות ההפכפכה והאלימה במזרח התיכון מחייבת את ישראל לגבש גבולות ביטחון שיעמדו בפני תרחישים מזרח תיכוניים - כגון מתקפת פתע ו/או הפרה אלימה של הסכם שלום - ולא בפני תרחישים מערביים. המזרח התיכון מלמד שכח הרתעה והדיפת לחצים הם תנאים-מוקדמים לצמצום מלחמות וטרור, לעומת פייסנות המעודדת תוקפנות.

תזזיתיות המזרח התיכון מדגישה את ייחודה של ישראל כבעלת-ברית אמינה, יעילה ודמוקרטית של ארה"ב, בעלת יכולות צבאיות וטכנולוגיות המשרתות אינטרסים ואתגרים משותפים של ארה"ב וישראל, ומהוות מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המעניק לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים(!) על ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (המכונה בשגגה "סיוע חוץ").