חוסר יכולת להודות בטעות

לאחרונה ראיתי בטלוויזיה עיתונאית ברוכת כישרונות, אחת הטובות שיש לנו, שעשתה מאות כתבות מעולות וחשובות שהיו להן השפעה מאוד מבורכת. היא נהנית ממוניטין יוצא מהכלל, עד ש... הסתבכה עם כמה אמירות אומללות בנושא הקורונה והחיסונים ומאז היא מופיעה מעל כל במה אפשרית ומנסה להוכיח שהיא צודקת וכולם טועים. למרות שהמציאות טופחת על פניה, היא ממשיכה בשלה. אבל היא לא היחידה, סרבני החיסונים מחזיקים בדיעות הרבה יותר קיצוניות המסכנות את חיי כולנו, כל הנבואות השחורות שלהם התבדו והזנב עדיין לא צמח לנו, הצ'יפים הסמויים עוד לא הופעלו, והמוות ההמוני בעקבות החיסונים לא קרה, אדרבה מי שמת אלה הסרבנים.

זה נובע מעט מפוביה כמו פחד טיסה או ארגופוביה, מעט מחוסר ידע על החיסונים, מעט מהפחד מתופעות לוואי. אם כי אותם אנשים עוסקים בפעילות גופנית בלי חשש מזיעה או התכווצות שרירים, לומדים בשקדנות בלי פחד מכאבי ראש, נוהגים במכוניות בלי פחד מתאונות דרכים. הם לא חוששים מתופעות לוואי או מהסתברויות קטנות לאסונות בכל נושא ועניין, אך הם מתנגדים לחיסונים אך ורק בגלל שבתחילת הדרך הם היו נגד וכיום הם אינם מוכנים להודות בטעותם הקשה. מתברר יותר ויותר שזו הסיבה העיקרית של סרבני החיסונים להתחסן, בעיית אגו פגוע!

אין ולא הייתה סאטירה כל כך מוצלחת בישראל כסאטירה של הגשש החיוור, עם טקסטים של יוסי בנאי, כשבמערכון "קרקר נגד קרקר", מציע הליקופטר במפגש גישור לאדון קרקר המסוכסך עם ברברה קרקר, לבקש סליחה, להודות בטעויותיו, לא בהתנצלות רפה כפי שעשה אלא כמו שצריך לעשות גבר אמיתי: "תהיה גבר! תשפיל את עצמך, תהיה גבר! תהיה סמרטוט, תהיה גבר"! טוב, לא חייבים כולם לנהוג כמו מר קרקר, אבל עובדה היא שאיש לא מוכן להודות שהפסיד בבורסה. כולם הרוויחו הון תועפות, כאשר אני הקרקר היחידי שמוכן להודות בהפסדיי. אך בכל זאת לא הפסדתי טריליונים שמפסידים בעלי מניות המיעוט לבעלי השליטה, אז מי בכל זאת מפסיד?

למה כולם מרוויחים בבורסה? הטיולים של כולם היו הכי מוצלחים, הם הרוויחו הכי הרבה על בתיהם, הם היו כולם סטודנטים מצטיינים, מנהלים הכי בכירים, היועצים של מלך מרוקו ובעלי אחוזות בפולין. אני האמיץ היחידי שכתבתי אירוע על הכישלון שלי בהקמת סטרטאפ, כי רציתי שהסטודנטים שלי ילמדו גם על 99% הסטרטאפים שנכשלים אל מול האחוז הבודד שכולם מדברים עליו. על ההפסד שלי בבורסה בניתי תיזה שלמה וקיבלתי דוקטורט בהצטיינות אחרי שהצלחתי להוכיח את החוקיות של ההונאה האתית של בעלי מניות מיעוט. כי אף אחד בעולם לפני לא העז להודות בהונאת המאה, והתזה והספרים האקדמיים שלי היו פורצי הדרך בעולם.

מי זה מוכן בכלל להודות על הטעויות שלו? בטח לא צ'מברליין שהיה משוכנע שצדק במינכן וניסה גם כשהיה חבר בממשלתו של צ'רצ'יל אחרי המפולת להגיע להסכם עם "אדון היטלר" ולהוכיח בכך שלא טעה. בטח לא ראש אמ"ן, גולדה ודיין שנכשלו בקונצפציה שלהם שהביאה למלחמת יום כיפור, גם כאשר דקה לפני פרוץ הקברות הצטברו הוכחות חד-משמעיות על ההתקפה הצפויה. כי הרי לא נעים להודות בטעות, גם במחיר של מלחמה נוראית. גם לא הקומוניסטים ברוסיה שעדיין סוברים שברית המועצות הייתה הצלחה אדירה. גם לא נאמני אוסלו שמשוכנעים עד היום שרק אנחנו אשמים בכשלון אוסלו ואילו ערפאת, אבו מאזן וגדולי אויבינו צודקים, וכמו האדמירל הטורקי הם טוענים אינתיפאדה שניה יוק או מקסימום זה בגלל העלייה של שרון להר-הבית.

תופעה ידועה

אלף אזרחים הרוגים הם מחיר השלום, כי הם הכי חכמים, אינטלקטואלים, מוסריים, מגלגלי עיניים, בוני בתים לאויבינו. גם לא הניאו ליברלים שעדיין מחכים שהעושר האגדי שהשיגו בזכותם האלפיון העליון והטייקונים "יזלוג" למשק ולמעמד הביניים שחלקם בעוגה הכוללת הולך ומצטמק עם פערים הולכים ומתרחבים. בוודאי לא הרבנים שהובילו את צאן מרעיתם כמו החלילה-ן מהמלין אל מוות של אלפים בגלל שציוו להם להמשיך בלימודים ולהידבק ולהדביק בגלים הראשונים של הקורונה. בוודאי לא סרבני החיסונים שמשוכנעים שהם צודקים ואוטוטו ימותו מיליונים ברחובות.

ההפרעה הפסיכולוגית של חוסר יכולת קיצונית להודות בטעות היא תופעה ידועה בפסיכולוגיה ואני ממליץ לקרוא את המאמר של הפסיכותרפיסטית חוה אוסטרובסקי "הקושי להודות בטעויות" מה- 13.11.2018 ב"מאמרים", המסבירה בשפה מובנת לכל את התופעה. אוסטרובסקי מסבירה כי: " חלק בלתי נפרד מהחיים, הוא גם לטעות. ישנם אנשים שהאפשרות להודות בטעות הוא בלתי אפשרי עבורם. הם ננעלים על דעתם, ולא נותנים לעובדות לבלבל אותם... ישנן טעויות קריטיות אשר עלולות לעלות במחיר כבד... מה המנגנון הרגשי שאיננו מאפשר להודות בטעות, גם כאשר ברור שנעשתה טעות?

ישנם אנשים שבבסיס אישיותם ישנו אגו פגיע, הערכה עצמית לא גבוהה וצורך להצדיק את קיומם. הם אינם יכולים לשאת את המחשבה והאפשרות שהם טועים מידי פעם. הודעה בטעות תהווה ערעור בבסיס אישיותם. רגשית זו איננה אפשרות עבורם. מדובר במקום בו מנגנוני הגנה נוקשים נכנסים לפעולה ומונעים מהאדם להודות בטעותו. לשם כך, הוא מעוות ומשנה את המציאות כדי להפוך אותה סבילה ופחות מאיימת עבורו. תפקידם של מנגנוני ההגנה במקרה זה, הוא שמירה על האגו השביר באמצעות שינוי העובדות והתאמתם (שלא במודע) לסיפור שהאדם יכול לשאת מבלי להרגיש אשמה או כשלון לנוכח טעותו.

הדבר דומה לרקדן שנכשל ואומר: "זה לא שהרקדן לא יודע לרקוד, אלא שהרצפה עקומה". הדבר גורם לכך שהוא יהיה עסוק בלהוכיח כיצד הוא לא טעה וכולם אשמים בטעות... אנשים אלה יתעמתו וימשיכו להתעקש או להתקיף את כל מי שינסה להתווכח ולהוכיח להם שטעו. יותר מכך, הם יזלזלו וימעיטו בדעתו של האחר ובעובדות שהוא מציג... לעיתים מלווה אותם חוסר ביטחון מול האחרים ופחד מפני פגיעה בדימוי העצמי שלהם... פגיעותם רבה עד שאינם מרגישים שיש להם רשות מטעם עצמם לטעות. סוג של פרפקציוניזם ונרציסטיות קשה.

התנהגות זו עלולה לנבוע מילדות שבה עמדו תחת ביקורת קשה ומתמדת מצד הסביבה הקרובה, בעיקר ההורים... פוחדים להיפגע ומשקיעים בהתאמת המציאות החיצונית למציאות הפנימית שלהם ובכך מיישבים בתוכם את הקונפליקטים הפנימיים... הטעות שאנו עושים היא בחשיבה שסירובם, התעקשותם ונוקשותם לא להודות בטעויות, נובעת מעמדת כח, ביטחון עצמי מופרז, זלזול באחרים וכו'. סיבות לקושי להודות בטעויות נובעות בדיוק מהסיבות ההפוכות: מקושי רגשי והעדר כוחות פנימיים להתמודד עם העובדה שטעו... כאשר אנו מבינים שהדברים נובעים מחולשה ולא מחוזקה, אולי יהיה קל יותר לראות את האדם מאחורי ההתנהגות ולחפש פתרונות שיביאו לרגיעה במערכת".