אתמול בחומש אחרי הצהרים

בדבר אחד השמאל צדק. הניצחון במלחמת ששת הימים אכן השחית את החברה הישראלית. אבל בניגוד לטענתו לא הימין הושחת אלא להפך. השמאל הוא שנתקף בייסורי מצפון. השמאל איבד את הדרך ואת האמון בעצמו ובצדקתו. הוא זה שנטש את ההתיישבות, זנח את היהדות, התנתק מהארץ, התרחק מהציבור שבחר בו, ניתץ את הדמוקרטיה ועבר לחיות בעולם אוטופי ודמיוני. השמאל הוא שאיבד את היושרה ובעקבותיה גם את הבלמים. לכן כבר עשורים שהשמאל בישראל מצמיח רק שנאה וקוצים: רק מנהיגים בינוניים, אלימים ולא מוסריים.

אבל מה שמתרחש בישראל לאחרונה כבר אינו רק מלחמה בין ימין לשמאל, בין חילוניים לדתיים, אשכנזים לספרדים, אליטה ישנה לחדשה, אפילו לא בין ניידים לנייחים, אלא ויכוח מעמדי בין "הנאורים" לבין "הביביסטים". בין הנכונים והלא נכונים, בין בני האור לבני החושך. בין אלו שתמיד צודקים לאלו שלעולם טועים. בין אלו שדעתם נחשבת ואלה שלא. בין אלו שראויים ואלו שלא. בין בני אדם לתתי אדם. אלו שנועדו לשלוט ואלו שנולדו לציית.

הרבה זמן היינו תקועים במקום אבל עכשיו, תודה לאל, אנחנו זזים. הרבה זמן קיטרנו מהכורסא, כעסנו מהסלון, מחינו ברשתות החברתיות בעילום שם ורצינו שאחרים יעשו את העבודה בשבילנו. רצינו שינוי אבל בלי מאבק ובלי סיכון. חששנו, ולא בלי סיבה. עכשיו הפחד נשבר והגיע הזמן למעשים. כבר אין לנו מה להסתיר ולא נותר לנו מה להפסיד. עכשיו הגיע הזמן לנוע. עכשיו אנחנו יוצאים בפנים גלויות לעמקים ולגבעות. רגלינו צועדות לאן שמוליך אותנו ליבנו. זה עכשיו או לעולם לא. אם נפסיד את ההזדמנות הזו אולי לא תהיה אחרת. אם לא נציל את ישראל מידי המיעוט האלים והמושחת שהשתלט עליה יגרם לכולנו נזק בלתי הפיך.

בדמיוני אני צועד בתוך שיירה אין סופית, שורה שאין לה התחלה או סוף. כמו לבה רותחת שמפעפעת מלוע הר געש אנחנו נשפכים מהבתים ומהרכבים אל הרחוב, אל כיכר העיר ואל מוסדות השלטון. עוד ועוד אנשים מצטרפים אלינו ונוהרים יחד איתנו. אנחנו כל הזמן בתנועה. פוסעים כאיש אחד, כגוף אחד, כדבוקה אחת. מתקדמים בתוקף הרצון החופשי ובכוח האמונה והביטחון בצדקתנו. צועדים בשם זכויותינו הטבעיות שנרמסו עד דק. הרבה זמן מגף השלטון היה מונח על צווארנו, הרבה זמן אחזו בגרוננו ודיכאו את רצוננו. אבל הרדיפה הזו, לא שברה אותנו אלא רק חישלה את רוחנו. הקפיץ הפנימי נדרך ונדרך עד שעכשין השתחרר.

ואנחנו כמו שד שהשתחרר מבקבוק. כמו קליע שנורה מתותח. דוהרים, שועטים קדימה ושוטפים את אדמת אבותינו. נחשול אנושי עצום, גל של צונאמי. כשאנחנו יחד איש לא יוכל לעצור אותנו ואיש לא יעז לעמוד מולנו. בשם האהבה אנחנו באים, סוחפים את השנאה והשקרים והבגידה בערכים שניצבים בדרכנו. "קומו אחים" מישהו קורא מאי שם ואנחנו קמים כאיש אחד. מישהו אחר מתחיל לשיר ואנחנו מצטרפים, שרים והולכים, הולכים ושרים בקול גדול. את המנגינה והמילים האלו כבר אי-אפשר ואסור להפסיק: "לא יעקרו אותנו, לא יעקרו אותנו. לא יעקרו את חומש מליבנו ולא יעקרו את ליבנו מחומש".