כולנו יודעים שנוצר רומן מאוד מעניין בין נשים לחג הפסח. בבת אחת הופכות אמהותינו ונשותינו לצדיקות הדור, אחת אחת, מקפידות על קלה כבחמורה. בעיקר מקפידות על הכלל: "חמץ זה לא אבק" (בכוונה בסדר הזה. למרות שרובנו מכירים את המשפט בסדר ההפוך)- כלומר: למה לנקות מחמץ כשאפשר לעשות פוליש לאבק?
ארונות הבגדים הפכו לתקן של פינות אוכל שאולי בטעות נשארו שם פירורי לחם, בלי לשים לב חג הפסח הפך מחג של משפחתיות, אהבה, שלום ורעות לחג של טירוף מערכות. רגע אחד אתה לא מרוכז- אתה יכול למצוא את עצמך נשאב כאבק או מקבל "שפריץ" מהצינור השכונתי.
כל הדברים בבית צריכים להתחדש ואני אומרת שאם הדבר היה קל יכול להיות שהיינו מחליפים דירה כל שנה. האמת שלא ברור לי על אלו הכנות כולם מדברים... אנחנו כבר יצאנו ממצרים לפני אלפי שנים, מה עובר עלינו, זהו, אנחנו כאן בארץ המובטחת שהדבר היחיד שנשאר לנו זה הניקיון היסודי וכל זה בגלל שאבותינו הביאו איתם לכאן חולות אבק ולכלוך מהמידבר ועכשיו כל שנה צריך לנקות בגללם.
למה למשל לא לקחנו את המנהג ללכת ולחגוג כולם כולל כולם בחיק הטבע בחולות מתחת לכיפת השמים. אבל למה שהעם היהודי ייתן מנוחה לעצמו?! ניקיונות האביב בגרסה הישראלית הפכו מזמן לסיוט גדול, בעיקר, למרבה הצער, לנשות ישראל. מאז האיסור על העסקת עובדים זרים ללא היתר במשק בית, וגירושם ההמוני - הקושי למצוא עוזרת בית לחג הפך למצוקה אמיתית. אך בישראל כמו בישראל, היו מי שקפצו על העגלה הריקה, ומילאו את בקשתם של כל אותן אלה המתחננות לעזרה. תמורת 35 ש"ח לשעה עגולה.
גם עכשיו, כשאני כותבת שורות אלו, אני בעד לנצל את ההזדמנות החגיגית לנקות את הבית במלואו, אבל לא כמו שזה נעשה היום בלחץ סיוטי שכזה. מנקות (היום יש גם מנקים)!!! לא יצאנו ממצרים כדי לעבוד בפרך. החג אמור לבטא חירות אמיתית. אולי חלק ממי שיקראו את ה"טור" לא יזדהה איתי, אבל בטוחני שרובכם כן.
המשפחה בהיסטריה: או-טו-טו פסח, ולמי יש כוח לנקות את המגרה של הירקות במקרר, את התריסים במרפסת ואת הכתמים שמקשטים את התנור כבר שנה שלמה. מה עושים? יש כאלו שמזמינים עוזרת, רצוי עם אחריות. אני במקרה שלי הברזתי מהעבודה... הייתי חייבת עוד מעט פסח.. עדיין אין לי חופש. ויש לי מלא דברים לנקות בבית. אז אני הולכת להמשיך...
שבועיים לפני החג ותחרות ההספקים בעיצומה: הברקוביצ'ים כבר גמרו עם חדרי השינה, אצל לוי כבר סיימו את כל הארונות בבית, ואצל המימונים נשאר רק המטבח... עקרת הבית היהודיה רוצה לחוש על בשרה את היציאה מעבדות לחירות. אי לכך, המהדרות מתחילות כבר בט"ו בשבט.
אז מה יש לנו שם? ארונות, כיסי הבגדים, שטיחים וילונות, תריסים ושיא הכיף - הפנלים. אז נכון, למתבונן מן הצד נראה כאילו אנחנו סובלות (מה גם שאנחנו מאוד נהנות לקטר על זה...) אבל הניקיון החיצוני הזה, יש בו השפעה על ההתחדשות הפנימית שהולכת נהדר עם האביב המפציע בחוץ. הנה רק השבוע עשו את דרכן אל פח האשפה השכונתי עשרות מחברות משנות התיכון של אחת השכנות ואיתן הידיעה שהיא אף פעם כבר לא תחזור לכבוש את ספסל התיכון. למרות שיש את הימים הללו בהם כל מה שהיא בטח היתה רוצה הוא לשבת כתלמידה צייתנית ולסכם סיכומים על ימי השלטון הטורקי.
ליד מכלי האשפה הצטרפו גם מגוון בגדים שהונחו למען הנזקקים, אני מקווה שהאגף לשיפור פני העיר יואיל בטובו רק החג זה "למען השם" לאסוף ולנקות בצורה יסודית את העיר. בעת הסדר מצאתי את הוו'ק האורגינלי מטפלון שקיבלתי בחנוכת בית (עניין של 10 קילו של מתכת יצוקה) הענקתי אותו בכבוד לחברה, בשלנית דגולה שתמצא בו שימוש יותר ממני. וכך בזה אחר זה חילקתי את יתר השלל, וביחד עם הבגדים, הוו'ק, ועשרות הבגדים שמצאו להם בית חדש, הלמה בי המחשבה עד כמה חשוב הסדר הזה. מעבר לאסתטיקה ולניקיון, יש בו התחדשות ותחושת סגירת מעגל - כבר לא נחזור לימי הרווקות, כמעט בטוח שלא נשוב למידות של גיל 16 ועם עומס עבודה מטורף, בית וילדים גם לא נתחיל לבשל 'גורמה'.
הידיעות הללו פינו לי הרבה מקום בארון, אך גם בראש ובעיקר גרמו לי לדעת במה השתנתי מהשנה שעברה. אז כן, תקראו לי מזוכיסטית, אבל אני אוהבת לנקות לפסח... הסדר, הניקיון, הפרידה מהדברים הישנים ובעיקר יכולת ההשלמה הזאת עם מציאות חדשה שמשתנה לנו משנה לשנה - שווה עבורי את כל הניקיון... (אפילו את הפנלים). בשבוע הבא אני מבטיחה לעדכן אתכם קוראים נאמנים לאיזה שלב בניקיון הגעתי, עד אז עבודה מהירה מוצלחת ונקייה לכל העוסקים במלאכה.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
