יום לפני סילבסטר 1999, בעט יואב יצחק בעוצמה רבה בדלת של ינואר 2000, עם הסקופ שהכניס אותו להיסטוריה:
"פרשת ויצמן-סרוסי". זה התחיל בהכחשות, עבר דרך התחייבות נשיאותית להילחם על "השם הטוב", והסתיים באריזת החפצים.
בעשור הקודם הוא איבד את מקום עבודתו ב
מעריב, בגין לחץ אסור על העיתון (חרם מודעות) - תוצאה של תחקיר שעשה על חברת כלל ומנהלה אהרן דוברת. כעבור זמן, נקרא לחזור. במהלך העשור, הוא פרסם תחקירים רבים, ביניהם תחקיר-ענק שכתב על אודות מו"ל ידיעות-אחרונות ארנון (נוני) מוזס. אין בישראל עיתונאי עם יושרה ואומץ מספיקים, כדי לכתוב תחקיר נגד מי שנתפס בברנז'ה כ
"האיש הכי חזק בישראל".
במהלך 2006 ועד סוף העשור, מצא יואב יצחק את עצמו מול עדר עיתונאים עוין, רק משום שהתעקש לפרסם תחקירים נגד מי שהוא הגדיר
"ראש משפחת פשע", המועמד לראשות הממשלה מטעם קדימה,
אהוד אולמרט. הוא לא חשש להתעמת עם עורך מעריב, למרות שידע שכשמדובר ביוסף (טומי) לפיד (שינוי) ובאהוד אולמרט (קדימה),
אמנון דנקנר איבד את הבושה. בסוף העימות, מצא את עצמו שוב מחוץ לעיתון.
(בקרוב אכתוב מאמר על הניתוק (הזמני?) מהפובליציסטיקה, שגזר על עצמו אמנון דנקנר. רמז: הוא מצא את הבושה.)