ראש השנה עבר וגם יום כיפור. חיכיתי, כנראה יחד עם כל עם ישראל בארץ הבחירה וגם בתפוצות כי ראש הממשלה הנבחר, שהוא המנהיג, הוא האחראי לחיינו, ביטחוננו וכלכלתנו, שהוא הראש והמחליט וקצת גם האבא של כולם, יברך אתנו לראש השנה. יברך אותנו ליום כיפור. חכיתי... חיכיתי... לא ראיתי ולא שמעתי.
בשם כל בני האדם שלא מעריצים את ביבי עד כי ירק עליהם ויגידו שיורד גשם, אני שואלת אותך אדוני ראש הממשלה: מדוע שכחת לברך את אזרחי ישראל ואולי גם העם בתפוצות בשנה טובה ובגמר חתימה טובה? היית שוכח לברך את ילדיך שלך? את אביך המבוגר? את רעייתך? משפחתך המורחבת? איך זה פשוט סתם כך שכחת אותנו?
ברגעים אלה, אחרי החגים, תקופה של תקוות וציפיות תמימות לחיים טובים יותר ולשנה טובה, אני לא מרגישה צורך לצאת בהתקפה על ראש הממשלה
בנימין נתניהו. זו תקופה, בסוף הקיץ, תחילת הסתיו, של התפייסות, של חלומות מתוקים, של צורך ברוגע, בהשלמה, בקבלה ובהחלטות להשקיע את האנרגיה במחשבות חיוביות.
שביבי ידאג לגלעד שליט כמו שהוא דואג ל
צחי הנגבי.
לא בא לי לצטט את
נחום ברנע שכתב בידיעות אחרונת בתאריך ה-8.9.2010 כי "ביבי ממעט להתערב בסוגיות מערערות קואליציה, ממעט להתבטא וכל כך בלתי מורגש..." ולא בא לי להמשיך לצטט הערות ארסיות אחרות. הייתי רוצה להאמין, כמו אישה תמימה -לרגע - כי ראש הממשלה יעשה הכול, אבל הכול, להשיג סדר כלשהו עם אבו מאזן לטובת מדינת ישראל. משהו בר קיימא לטווח ארוך ולא מס שפתיים. הייתי רוצה שביבי ידאג לגלעד שליט להחזירו בדחיפות לביתו לפני שיקרה משהו נורא. הייתי רוצה שביבי ידאג לילדי
עובדים זרים שלא יגרשו אותם כמו שמגרשים את הצוענים מצרפת. שביבי ידאג באמת לשיפור מערכת החינוך שלנו שבה ילידי אתיופיה לומדם בגיטאות של אתיופים. וידאג לאלף ואחד מחדלים קטנים ומכוערים שאילו רק ביקש - כמו ששלח מכתב לטובת צחי הנגבי שלא יקבל חלילה קלון - היה מקל את חייהם של אזרחים רבים שאינם נמנים על האלפיון העליון.
הייתי רוצה שביבי יהיה מורגש. שידבר עם האזרחים בישראל, על נושאים הבוערים בנפשנו כמו תחבורה עלובה ותאונות דרכים רצחניות, על שיכרות ודקירות-ממיתות שהפכו להרגלים יומיומיים. שידבר לפחות כמו שהוא מדבר כאשר הוא מופיע בטלוויזיה האמריקנית או בראיון בכול טלוויזיה בעולם. שם לפתע הוא מתמלא אנרגיה, וללא קשר לתוכן הדברים, ניכר שחשוב לו להרשים ולשכנע. רק בארץ הוא דומם. ממעט לדבר ולהופיע. לא מסביר כלום, לא משוחח, לא משתף.
ביבי שכח שהוא עובד אצלנו, או אולי למעננו, בכול אופן זה הג'וב שלו וכדרך העולם תפקידו לדבר עם העם לעתים קרובות ולכל הפחות לברך את העם בימי חגים חשובים לעם היהודי שעל זכויותיו הוא נלחם בדיבורים כל-הזמן.
בעולם הגלובלי, לא קשה לכל אזרח המתעניין בכדור הארץ לדעת כי כל הנשיאים, ראשי הממשלות והמנהיגים בעולם פנו אל העם שלהם, בעת צרה בעת שמחה, בשפל ובגאווה, בשלום ובמלחמה ובימי חג.
מכיוון שגרתי שנים לא מעטות בצרפת ראיתי שלושה נשיאי צרפת ב"עבודה" בפניות טלוויזיוניות לעם הצרפתי בעת צרה ובעת שמחה. ראיתי את ג'ורג' פומפידו, ולרי ג'יסקאר ד'אסטן, ופרנסוא מיטראן, כל אחד בתורו מדברים ברגישות ובאהבה אל בני עמם בין השאר בחגים. מבלי לחיות בארה"ב ראיתי בטלוויזיה את ג'ון קנדי, את שורת הנשיאים שאחריו ובעיקר את
ג'ורג' בוש הבן והאב והנשיא האהוב
ביל קלינטון.
הייתכן שהם לא היו מברכים את בני עמם בראש השנה? בחגים? הייתכן שלא היו משתפים אותם במשברים, בהחלטות, בלבטים, בטרגדיות, בהצלחות.
ראיתי את ביבי מברך נבחרות ספורט או שיאני ספורט ישראלים. אבל לברך את עם ישראל בשנה טובה או בגמר חתימה זה קשה מדי, מעייף? מכביד? אין זמן? לא כדאי? שכחת אותנו?
איך נוכל לסמוך עליך כאשר שכחת דבר כל כך בסיסי?
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
