דרשת השבת - פרשת בלק

נִתְבַּקֵּשׁ בִּלְעַם לְבַלְּעַ-עַם
הנֶה כִּקְנֵה רָצוּץ הָאֱמוֹרִי וְהַבָּשָׁן
הֶמָּה נָמוֹגוּ בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּעָשָׁן
וְאָז ּבַּקְרָב הֵעִיבוּ שְׁמֵי בָּלָק עָב
וּמוֹאָב נַס בַּקְרָב וְעַל עֲקֵבָיו שַׁב
זֶה נוֹדַע כְּכֹּחַ הַרְתָּעָה שֶׁל הָעַם
אֲשֶׁר הִרְתִּיעַ בִּלְעַם מִבַּלֵּעַ-עַם

וּמִדֵּי פַּעַם קַם אֵיזֶה בָּלָק חָדָשׁ
שֶׁנַס לוֹ בַּקְרָב וְכֹחוֹ לְהִלָּחֵם תַּשׁ
נֶעֱזַר בַּמְֻּמְחִים בַּחֲרָמוֹת וּבְאָלָה
מַזְמִינָם לְהַכְרִיעַ עַמֶּנוֹ בִּקְלָלָה
וְשׁוֹכֵחַ כֹּחַ הַהַרְתָּעָה שֶׁל הָעַם
אֲשֶׁר הִרְתִּיעַ בִּלְעַם מִבַּלֵּעַ-עַם

זֶה חוֹזֵר חָלִילָה מִדּוֹר לְדוֹר שׁוּב
לְעָקְרֶנוּ מִפֹּה וְלַחָלָל שָׁמָּה לָשׁוּב
בְּסִיּוּּעַ אֻמּוֹת שֶׁכָּשְלוּ הֵן לִמְשׁוֹל
בְּתִקְוָה שֶׁאֶת חֵרוּת עַמֶּנוּ לִשְׁלוֹל
וְהֵם שׁוֹכְחִים כֹּחַ הַהַרְתָּעָה גָּם
בְּתִקְוַת שַׁוְא שֶׁבִּלְעַם יְבַלַּע הָעַם


להלחם בנשקו של האויב

בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר המכונה על-ידי חכמינו "נביא הגויים" יצא שמעו למרחקים כמי שכוחו בפיו ובהבל פיו יכול להכריע עם בקרב. הפרשה מפי בלק מתארת את ישראל כעם ענק שמספרו רב: "הִּנֶּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" (כב/ה) ואינו מתחשב בגויים, ויחנו בערבות מואב (חקת כב/א). ישראל במלחמותיו עד שחנה בערבות מואב הביס עמים עצומים וחשובים יותר מבלק ומואב והוא מאיים על עמי המדבר, כפי שמסתבר כוח ההרתעה שלו הפיל פחד ואימה על עמים אחרים. ברור היה לזקני מדין כי ישראל עם חזק המסלק מדרכו כל מי שמפריע לו בדרכו לארת כנען. מלך מואב מתאר את כוחו של ישראל באמרו: עתה ילחכו הקהל את כל סְבִיבֹתֵינוּ כלחוך השור את ירק השדה .(כב/ד) במצב של חוסר אונים זה ופחד מכוחו של ישראל שהרתיעו את בלק מלנסות ולגרש את ישראל מארצו בכוח, בלק חפש מוצא אחר שבעזרתו יוכל להרחיק מעליו את האיום הזה. וכאן אנו עדים לשיחה שקימו זקני מדין עם בלק למרות שלא היו אלה אוהבים זה את זה. אלא שונאים זה את זה שנאמר: המכה את מדין בשדה מואב (בראשית לו/לה) . אך השנאה לישראל אחדה אותם, קח לך את טורקיה של ימינו ששונאת את הערבים מדורי דורות כי בעבר הם בגדו בה, אולם כאשר מדובר בשנאת ישראל התחברו אויבות לשעבר סוריה עם טורקיה. וכאן אומרים אלה שנתנסו במלחמה נגד ישראל, שכוחו של ישראל בפיו לכן יש להלחם בו בְּפֶה . מכאן באה פנית בלק אל בלעם שכוחו בפיו בקללה שהיה מקלל ובעשית קסמים. למעשה בלק קבל את התאוריה האומרת, אם תלחם בנשקו של אויבך נגדו סיכוייך לנצח אותו טובים יותר משימוש בנשק אחר.

הקללה מתחלפת בברכה

לא מאהבת ישראל מחליט בלעם לברך את ישראל במקום לקלל אותו. כי בלעם שנא את ישראל יותר מבלק. בעוד בלק בקש שבלעם יקלל את ישראל, כדי שיסתלק מארצו וילך לו לארץ היעודה לו, בלעם התכון בדבריו שישראל יסולק כליל מן העולם. זאת למדים אנו כאשר אומר בלעם לקב"ה שבא אלין בחלומו, כי בלק בקש ממנו לקלל את ישראל כדי שיגרשנו מן העולם, בעוד בלק עצמו בקש לגרש את ישראל מארצו בלבד. ללמדך עד כמה שנאתו של של בלעם לישראל גדולה. והנה בלעם נצטוה שלא לקלל את ישראל . ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תָּאֹר את העם כי ברוך הוא.(כב/יב) . היחס אל בלעם חשדני מצד חז"ל , אין רואים כנות בדבריו . באמרו לשליחי בלק הנכבדים: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי.(כב/יח) חז"ל לא נתנו לדבריו את משעותן לפי פשוטם, אלא ראו בהם מעין רמז ברור שנשלח אל בלק :כאומר לו: ראוי לו לתן לי כל כסף וזהב שלו, כי הרי (הוא) צריך לשכר חילות רבות. ספק נוצח ספק אינו נוצח. זה מחזיר אותנו לשיחה של אברהם אל עפרון החתי שאמר לו: שמערת המכפלה עומדת לרשותו לקבור מֶתָיו, והוסיף עפרון ארבע מאות שקל ביני לבינך מה הם. בכך רמז לאברהם את המחיר שעליו לשלם ואכן שקל אברהם לעפרון את הכסף שרמז. אצל אלה, אין תּוֹכָם כְּבָרָם . כלומר אחד בפה ואחד בלב. נאמר בפרשתנו הלך שפי, שקט ושותק . אומנם בלעם הוא נביא, ובלבו פנימה שלא כחיצוניותו, רצה לקלל אך נרתע מעשות זאת כי הוזהר על ידי ה' שומר ישראל.

האמונה אצל ישראל היא השומר של ישראל

וַיָּגָר מואב מפני העם מאד (כב/ב). כי העם הלך והתגבש ליחידה בעלת אמונה אחת, ולמרות הסטיות שלוו את ישראל בארבעים שנות נדודיו במדבר, הוא שמר על יחודו והעמים העוינים לו נכשלו במלחמתם נגדו. דבר זה היה שיחות עמי המדבר וזה קבל ביטוי בדברי בלק שנתבקשו שליחו לאמר לבלעם: הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה את עין הארץ (כב/ה). תאור זה איננו משקף את מצב האנשים שיצאו ממצרים, שהיו מנוצלים, עייפים ומפורדים. אלא כך הם נראו בעיני אחרים, לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה והאמונה באלהי ישראל. עם קטן ועייף הפך עם רב חזק המפיל חתיתו על הגויים סביבו. בלעם, שברך את ישראל בחוסר רצון ועל כרחו, רמז לבלק שיסתלק מתוכניתו לנצח את העם בקללות. כל שעליו לעשות זה לערער את האמונה המלכדת את העם והופכת אותו לעם חזק ואיתן. בלק קבל הבין את הרמז ופתח בלחימה פסיכולוגית, כי בקללות ובכשפים לא צלחה דרכו כי בלק למד לדעת גם כי לֹא נַחַש ביעקב ולא קֶסֶם בישראל (כג/כב) אלא רק אמונה באלהי ישראל ובתורת ישראל. זאת ראינו אנחנו בני הדור הזה וראו קודמינו בדורות שקדמו לנו. במלחמות ישראל הרוח נצחה את הכוח. הכוח היה באמונה ובעמידה האיתנה בלי טענות ותלונות והתבכינויות. מלחמת השחרור והמלחמות שנכפו על ישראל לאחר מכן הוכיחו תפיסה זו, שהרוח ינצח את הכוח וסוד הכוח הוא ברוח.

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב משכנותיך ישראל

הקללה מתחלפת בברכה על כרחו של בלעם. וכאשר הגיע אל ערבות מואב והשקיף על עם ישראל מרחוק הבחין בעם שפועל במסדרת מעין צבאים לפי יחידות על דגליהם עם סדר כוחות מרשים ביותר אז פתח ואמר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב משכנותיך ישראל. דברים אלה מתארים את ישראל כפי שראה אותם בלעם וכפי שהם נראים בעיני אחרים : כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כגנת עֲלֵי נהר כַּאֲהָלִים נטע ה' כארזים עלי מים. יִזַּל מים מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ במים רבים . (כד/ה,ו,ז) דברים אלה השמיע בלעם לבלק שהזמינו בכבוד רב לקלל את העם שפלש לממלכתו מבלי ששאל רשות לכך. בלק בקש מבלעם להפעיל קסמיו כ"נביא" קוסם . למרות הדברים הנעלים שהשמיע בלעם היו בדברים אלה רמז ברור לבלק., כמי שאומר לו: עשה שֶׁאָהֳלָיו וּמִשְׁכְּנוֹתָיו של ישראל לא יהיו טובים. החדיר אל שורותיו את בעל פעור אלהי מואב את הסטרא אחרא, והביא את העם הזה לזנות אל בנות מואב בכך תפרק את אחדותם ותרחיקם מאמונתם באלהי ישראל. בלעם הזהיר את בלק שאם לא יעשה כן הם יגדלו ויעצמו ויתפשטו כפי שתאר זאת בחרוזיו : כִּנְחָלִים נִטָּיוּ , כלומר יתארכו כנחלים לאורך השדות, הישובים והדרכים ובכל מקום יתקעו יתד כגנת עֲלֵי נהר , ויוסיפו להכות שורשים בארצות בהם יעברו יהיו כַּאֲהָלִים נטע ה' כארזים עלי מים. והנה העמדת הפנים של בלעם כמי שעושה דברו של אלהי ישראל, אינם אלא שקר וכזב. כי אין עם שיאהב את ישראל , אלא אם רואה תועלת בכך לו. משהתועלת נעלמת, נעלמת העמדת הפנים של אהבת ישראל.

לָרוֹב יֵשׁ דִּמְיוֹן גַּם יֵשׁ מְצִיאוּת הַמְּחַיְבִים טִפּוּחַ דְּמוּתֶנוּ לְלֹא לֵאוּת
וְלָרוֹב יֵשׁ כַּוָּנָה שׁוֹנָה מֵהָעֲשִׂיָּה נִתַּן לְגַלּוֹת כַּוָּנָה טוֹבָה כְּשֶׁיֵּשׁ תּוּשִׁיָּה
בִּלְעַם לִַָמֵד פֶּרֶק בְּהִלְכוֹת אָדָם לַמְרוֹת יְכָלְתּוֹ לֹאׁ שָׁלַף חַרְבּוֹ מֵהַנָּדָן
פָּעַל כְּפִי שֶׁצִּוָּהוּ המַלְאָךְ בַּדֶּרֶךְ בֵּרַךְ וְלֹא קְלֵּל אַךְ הֶעֱנִיק רֶמֶז רַב עֶרֶךְ

"הַכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר"מְעֵין רֶמֶז גָּלוּי רַק בְּעִרְעוּר אֱמוּנַת יִשְׂרָאֵל הַכֹּל תָּלוּי וְכָכָה נָהַג בָלָק בְשׁוּבוֹ מְאֻכְזַב הִטָּה הָאֱמוּנָה בְּהִסְתַיְעוֹ בִּבְנוֹת מוֹאָב אַךְ יִשְׂרָאֵל נִמְלַךְ וְלָאֱמוּנָה שַׁב אֶל מְקוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל כְּמַעְיָן לֹא אַכְזַב
רַק אִם נְאַמֵּץ הַכְּלָל וְלֹא נִשְׁכַּח כֹּל יַד זְדוֹנִית שֶׁתָּקוֹם הִיא לֹא תִּצְלַח.