הקרצייה רוצה קרטיב

בעיצומו של יום קיץ שרבי ולוהט, גיהנומי, בשעה שתים עשרה בצהריים, ביום מן הימים המאפיינים את חודש יולי, במכולת שכונתית של עיר צפונית קטנה, עמדו אם ובתה על-יד אחת משתי הקופות, אשר רק אחת מהן היתה מאויישת (השנייה, הריקה, היתה מייאשת).

שלושה אנשים היו לפני האישה. לכל אחד מהם היו מוצרים רבים. הקופאית התמהמהה, אם משום איטיותה הקבועה ואם משום עצלותה הזמנית. הילדה הפצירה באם לקנות לה "בינתיים" ארטיק קרח. שלגון לרענון ולצינון החום. בקשה טבעית, לגיטימית, כמעט מתבקשת בתוקף הנסיבות, ששררו במקום ובזמן שבו היא התבקשה. האם, בהתקף (פסיכוטי?) של פראות וזעם, אמרה בקול רם: אוף כבר קרצייה אחת. תיכף אני אראה לך מה זה".

קרצית, על-פי הגדרה המילונית (המילון העברי המרוכז, שנערך בידי אברהם אבן שושן) היא: סוג של בעלי-חיים זעירים טפיליים ממחלקת העכבישיים הנפלים לבעלי חיים ומוצצים את דמם".

האם הוציאה על הבת לשון הרע. היא השוותה אותה, תוך שהיא שוגה בכינוי נכון של בעל-החיים הזעיר (לא קרצייה אלא קרצית) לבעל חיים מוצץ דם. זו עלילת דם.

כשהאם, בחלק השני, החותם, של התקף הזעם מנובל-הפה שלה, הוסיפה איום "אני אראה לך מה זה", אי אפשר היה שלא לפרש אותו, בנסיבות העניין, כאיום בנקיטת אמצעי מרחיק לכת, סביר להניח כי היא "הבטיחה" לה מכות. לא פחות.

הבקשה של הילדה הקטנה, שסבלה, כמו כולם, מן החום הכבד ששרר בחוץ ובפנים - המאוורר היחיד ערבל אוויר חם והפיצו לכל עבר - היתה פשוטה. הנימה שבה הובעה הפכה אותה לתחינה. לא רק האוזן נקרעה למשמעה. גם הלב. בעיקר הוא.

ראיתי אשה מכה וילדה מוכה זמן קטן לפני המכה הראשונה. ראיתי לחי סטורה לפני שהוחטפה לה סטירה. הייתי עד נוכח לראשיתה של התעללות.

אני לא יודע מה אמרה וכיצד האם לבתה, כאשר השתיים יצאו מהמכולת אל החום היוקד בחוץ.

מה הילדה תיקח אתה לחייה מהרגע ההוא? מהיכן תשאב ביטחון? מי יגן עליה לא רק מפני אויבים מבחוץ אלא מפני מתנכלים מבית? שגם המקום שאמור להגן ולגונן עליה מאימת כל הרע האורב בחוץ הוא מקום ככל המקומות - פרוץ לכל הרוחות הרעות?

מי יערוב לי, שהאם הסתפקה "רק" באיום ולא מימשה אותו? מי לידי יתקע, כי האם לא הענישה את הבת בגלל בקשתה - שלגון! - לא הרעיבה אותה, חלילה ולא הצמיאה אותה, שלא נדע?

מה הילדה תחשוב על מהותו של הרגש האמהי? מה היא תרגיש? מה היא תעתיק מהדפוס הפגום, הקלוקל וההרסני הזה, שבא לידי ביטוי בגערתה ובאיומה של האם, במתכונת יחסיהן של אם-ובת לילדים שלה, כאשר היא, הילדה, תגיע לפרקה, תינשא במזל טוב ותהרה ותלד, בשעה טובה, בן או בת?

האם צעקות שישמעו שכנים מבעד לחלון פתוח בביתה - היא זוגית? היא חד-הורית? היא עובדת? היא מובטלת? - יניעו מי משומעיהן ליידע את "הרשויות" על אודות גילוי של אלימות בבית? האם מי מהשומעים יעז להתלונן במשטרה?

האם בשלב כל שהוא, לאחר מעשה (נורא?!) תטען האישה, או בא כוחה, לאי-שפיות זמנית?

אולי כדאי לשלוח אותה להסתכלות (לבירור ולאבחון מוקדם) לפני שהיא תעולל לילדתה, פרי בטנה, יוצאת חלציה, מעשה זוועה?

הייתי עובר אורח אקראי. אני לא יודע את שמה של האם, אף לא את שם הבת. אורות אדומים נדלקו, זה שקוף. פעמונים צלצלו, זה ברור. השעה מאוחרת, אין ספק. אולי עוד ניתן להציל את הילדה מאימת אמה.

ואולי - הלוואי - זה רק אני, המושפע מן החום העז השורר היום בכל חלקי הארץ, רואה צל כהר, קרצייה שכמוני. ואולי - אלוהים ישמור - לא.