לך תדע

'חוק חופש המידע' שנחקק ב-1998 נועד לשרת את הציבור, אבל מתברר שהציבור כמעט אינו מודע לקיומו. אלונה וינוגרד, מנכ"לית 'התנועה לחופש המידע', טוענת שאפילו עבור עיתונאים, שתחקיר הוא חלק מעבודתם, האפשרויות לשימוש בחוק מעורפלות. לדבריה במפגשים עם ארגונים שונים היא מופתעת בכל פעם מחדש לגלות עד כמה השימוש שנעשה בחוק הוא דל אף שחלפו כמעט 14 שנים מאז חקיקתו. "הציבור כמעט שלא נעזר בו", היא אומרת, "על-אף שהמידע שייך לו ונאסף מכספיו".

את 'התנועה לחופש המידע' שבראשה ניצבת וינוגרד, הקימו בשנת 2004, כשש שנים לאחר שנחקק 'חוק חופש המידע', העיתונאי רביב דרוקר והפרופ' יורם רובין. הם החליטו לנער מאבק את החוק שבית המחוקקים יצר לו כל מיני הגבלות שהשכיחו מהציבור את דבר קיומו. "המטרה בהקמת העמותה הייתה להניע את גלגלי החוק ולממש את הפוטנציאל הגלום בו", אומר רובין. "החוק מכיל כל מיני חסמים; יש אגרות על הבקשה, אגרות בפנייה לבית המשפט ופטורים מורכבים לרשויות שונות מחשיפת מידע. היה חשש, שהתממש בסופו של דבר, שהכלי הזה הוא קשה ובעייתי מדי לאזרח הרגיל וצריך עמותה שתניע את גלגלי החוק, כזו שתפנה לרשויות כדי לקבל מידע. כשעמותה פונה ולא אזרח פרטי, הרשויות מבינות שמדובר בפנייה רצינית, ואם הבקשה תתקל סירוב, העמותה תפנה לבית המשפט - מה שלא בטוח שאזרח רגיל היה עושה".

מסתבר שהרשויות בישראל לא ממהרות לחשוף מידע ששייך לציבור. ולא רק שאינן חושפות, אלא גם כשמוגשות בקשות לחשיפת מידע הן משתדלות על-פי רוב לשמור אותו בידיהן. קיימות לא מעט דוגמאות למאבקים של התנועה ברשויות שמטרתן חשיפת מידע. אחת מהן קשורה לבית המחוקקים עצמו: מתברר שהמאבק של סגל בבית המחוקקים לא היה המקרה היחיד שבו הכנסת התקשתה ליישם את החוק שהיא עצמה חוקקה. התנועה ביקשה מבית המחוקקים שכל חבר כנסת שנכנס לתפקידו, ימסור מידע על ניגודי העניינים שיש בין התפקידים והעיסוקים שלו לפני שנבחר לכנסת לבין תפקידו כחבר כנסת. ההיגיון בבקשה ברור: ניגודי עניינים יכולים להביא לניצול לרעה של עמדת הכוח שבה הוא נמצא. הבקשה לא עזרה, ורק בעקבות עתירה מנהלית שהגישה התנועה החלה הכנסת לפרסם הסדרי ניגוד עניינים של חברי הכנסת. "היום ההסדרים מפורסמים בצורה אוטומטית ולא צריך להגיש כל שנה בקשה", אומרת וינוגרד.

לדבריה, אחת הרשויות הציבוריות שמוסיפה לשמור את המידע לעצמה גם לאחר פסיקת בית המשפט היא הרבנות הראשית. "למרות שניצחנו בשתי עתירות באותו נושא, הרבנות מצפצפת על החוק ועל בית המשפט. לא הצלחנו ליצור שם שינוי ניהולי. בית המשפט פסק פעמיים שעליהם לפרסם את רשימת המוהלים שכשלו בעבודתם בשנה האחרונה, אבל הם לא מכבדים את פסיקתו. הגשנו תביעה על ביזיון בית המשפט, ובעקבות זאת הרבנות מסרה את הרשימה, אם כי לא לגמרי מלאה (הרשימה מופיעה באתר התנועה). אחרי שנה ביקשנו רשימה מעודכנת. שוב סורבנו, ושוב הוגשה עתירה. בית המשפט פסק לטובתנו, אך הרשימה לא נמסרה לידנו, ולכן חזרנו והגשנו עתירה על ביזיון בית המשפט. מדובר בגוף שממומן מכספי הציבור והוא מצפצף עליו", אומרת וינוגרד.

בעקבות מידע חדש שקיבלה, מתכוונת עתה העמותה להגיש בקשה נוספת לרבנות, הפעם לקבלת מידע על הכשרת המוהלים. "יש שם חוסר שקיפות שמאוד מטריד אותנו. הטענה שלנו היא שגוף ציבורי שפועל במחשכים הוא בהכרח גוף מושחת, הפועל בצורה לא תקינה. כשיש גופים שלא מכבדים את חופש המידע והחלטות בית המשפט, זה מעלה את השאלה - למה החושך הזה? שאלה שצריכה להדאיג כל משלם מסים".

המלחמה לחשיפת מידע מתנהלת גם מול העיריות שבאופן עקבי כמעט מסרבות להתנהל בשקיפות. כשמתנהלות חקירות מסועפות נגד ראשי ערים ועוזריהם חדשות לבקרים, נראה ששקיפות צריכה להיות דווקא עניין אלמנטרי.

את המלחמה על השקיפות מגדיר רובין כמלחמה שאינה נגמרת. "זה לא ניצחון חד-פעמי. שקיפות זה לא משהו שאתה משיג, אלא משהו שאתה שואף אליו ותמיד יקומו מולו מכשולים".

עם שם כמו 'חופש המידע' עולה חשד שמדובר בעמותה שהיא בטריטוריה של השמאל שלאנשים מהצד השני של המפה לא יכול להיות בה חלק.

"לשקיפות שהחוק מייצר", אומר רובין, "יש חשיבות כללית, אוניברסלית ודמוקרטית. המידע צריך להיות של האזרח ולא משנה מה השקפותיו - ימין או שמאל".

פרופ' אריה אלדד מ'האיחוד הלאומי' מחזק את הטענה האחרונה. "יש הרבה סוגיות שקשורות לזכויות אזרח ולמאבק בשחיתות שמשום מה השמאל הצליח לנכס לעצמו", הוא אומר. "זאת טעות היסטורית, טראגית כמעט. זאת טעות, כי הימין ראה שהשמאל עוסק בתחומים הללו ורותם את הדגלים הללו לצרכיו, ולכן המחנה הלאומי לא נגע בהם. הנושאים הללו של זכויות אדם, או חופש המידע ושחיתות שלטונית הם בעיה של המחנה הלאומי בדיוק כמו של כל אזרח אחר. הרשות השלטונית מסתתרת תחת הצורך להטיל חיסיון על פעולות הממשלה ומאפשרת לנבחרי הציבור להפוך את עורם ולבצע מדיניות הפוכה".

אולם הטענה שלו בעניין החוק נרחבת יותר. כפרופסור לרפואה וכמומחה בעל שם בכירורגיה פלסטית מספר אלדד שנתקל פעם אחר פעם בפגיעה בילודים בשל רשלנות מוהלים. "נתקלתי כמנתח פלסטי במקרים מזעזעים של רשלנות. תקלה יכולה להתרחש פעם אחת, אבל כשתקלות חוזרות ונשנות בשל חוסר מיומנות או רשלנות, זכותו של הציבור וזכותו של אדם שמוסר את ילדו בידיו של מוהל, לדעת אם המוהל מיומן או רשלן".

למה להערכתך הרבנות מתעקשת פעם אחר פעם שלא למסור את הרשימה?

"יש עיקרון של יד רוחצת יד. אתם לא תחשפו אותנו ואנחנו לא נחשוף אתכם. למשל, אתם לא תחשפו ואנחנו נבחר בדיין זה ולא אחר, וכן הלאה. הסיפור הזה הוא דוגמה מובהקת של הסתתרות מאחורי חיסיון לצורך הסתרה מהציבור. יש מקרים שבמובהק הציבור צריך לדעת. אגב, אני בעד פרסום מידע זהה על רופאים שכשלו. אני חושב שזכותו של הציבור לדעת באיזה בית חולים יש תמותה גבוהה יותר כתוצאה מצנתורים כושלים או מיותרים, תמותה בניתוחים או תמותה בלידות. בכל פרוצדורה ראוי שהמידע ההשוואתי יעמוד בפני הציבור". לדברי אלדד המידע נמנע מהציבור כיוון שמשרד הבריאות נכנע להסתדרות הרפואית".

חוסר שקיפות קיים כמובן לא רק ברבנות, אלא גם במקומות שמתהדרים בתדמית נקייה. מוסדות האקדמיה, למשל. ח"כ אלדד מספר כיצד בתקופת כהונתה של יולי תמיר כשרת החינוך, הוא נלחם על הפחתת כוחן של האוניברסיטאות, שבשם החופש האקדמי סירבו להתנהל בשקיפות. "מקובל עלי שיש דברים שבשם החיסיון האוניברסיטאי אסור לפרסם. למשל, אסור לפרסם מה אמר כל חבר בוועדת המינויים, שכן אם המידע יהיה חשוף, חברי הוועדה לא ידברו בחופשיות בבואם לדון על מינוי. אבל בין זה ובין חשיפת 95% מהעניינים האקדמיים, המרחק הוא עצום. פקולטות שלמות יכולות לנהל פעילות פוליטית בוטה ולהסתתר מאחורי החירות האקדמית. כשהציבור מבקש לדעת מה היו השיקולים למינוי כזה או אחר או תקציב כזה או אחר למחלקה או חוג, מסתתרים מאחורי החופש האקדמי".

וינוגרד מספרת שהתנועה הגישה בקשה לקבל את החוזים לבניית המעונות באוניברסיטת תל אביב ונענתה בסירוב. הסיבה לבקשה הייתה חשד שהתעורר כי מי שמממן את הבנייה הם סטודנטים שלא ייהנו ממנה בבוא היום. "ביקשנו מידע על הנכסים שבבעלות האוניברסיטאות, ולא קיבלנו. אני גם לא יכולה לבקש את מספר התלונות על הטרדות המיניות שהתקבלו באוניברסיטאות בשם החופש האקדמי. האוניברסיטאות לקחו את הטיעון של החופש האקדמי לקצה שמעמיד אותן מעל חופש המידע".

מידע השוואתי נוסף שעתיד להיחשף לציבור בזמן הקרוב הוא מדד קופות החולים. הקופות ומשרד הבריאות סירבו לבקשת העמותה לחשוף את הנתונים בטענה שהציבור לא יבין מידע שאינו מתוקנן. בית המשפט חייב אותם למסור את המידע למרות התנגדותם. וכך, אם עד היום הציבור בחר את קופת החולים רק לפי פרסומת מוצלחת שראה באמצעי התקשורת, המצב עתיד להשתנות. "מדובר באחת הזכיות הדרמטיות של העמותה", אומרת וינוגרד. "במרץ, כשהמידע ישוחרר, הציבור יוכל לבדוק את הקופות על-פי פרמטרים אובייקטיביים ובחירות קופת החולים תהיה הרבה יותר מושכלת".

ב-38 עתירות מתוך 44 שהגישה העמותה היא זכתה. העתירות שבהן פסק בית המשפט שיש לשמור על חיסיון היו בנושאים שקשורים לביטחון. ח"כ אלדד מתייחס בביטול גם לנימוק זה. "זאת אולי המערכת המעוותת ביותר בנושא", הוא אומר. "לכאורה, הכול ביטחוני והכול מסווג, אבל בשם בטחון המדינה מסתירים מאזרחי מדינת ישראל מידע שאין צורך להסתיר". אלדד מספר על מאבק ארוך שניהל כדי לקבל ממערכת הביטחון מידע על מספר צווי ההריסה שהוצאו לבנייה בלתי חוקית ערבית או יהודית, וכמה בוצעו בפועל, אך סורב פעם אחר פעם בנימוק של בטחון המדינה. "גם כשפניתי כחבר בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון, גם באמצעות מרכז המידע של הכנסת וגם כשהעברנו שאילתה לשר הביטחון. נתקלנו במערכת מכוונת שמונעת את העברת המידע. הנתונים שהורסים ליהודים הרבה יותר מאשר לערבים כבר היו בידי, כי העבירו אותם אליי באופן לא רשמי ורצינו שהמערכת תודה בנכונותם. אבל לפעמים הנימוקים הם ביטחוניים-לכאורה או שהתשובה היא הרשמית היא שאין נתונים".

כשענת קם העבירה לעיתונאי אורי בלאו מעיתון 'הארץ' מסמכים חסויים, הטיעון הביטחוני היה מרכזי. למרות זאת היו מי שאמרו שהאשמה בריגול היא מגוחכת בעידן הטכנולוגי של המאה ה-21 שבו קל כל כך לפרוץ למידע שהיא חשפה.

"קודם כל עצם הפריצה הייתה מעשה לא כשר. פורץ לא יכול לטעון שאין אשמה בכך שגנב טלוויזיה כי בבית לא היו סורגים. המידע שהיא גנבה היה רכוש הצבא וגם אם לענת קם היה דחוף באופן בלתי נסבל להעביר אותו לאורי בלאו, זה לא אומר שמותר לה לעשות את זה. לא מדובר בעניין של חופש מידע. גם אם היא הייתה אוספת על דיסק-און-קי מידע על תאריכי יום ההולדת של פורום המטכ"ל ואין לזה כל ערך ביטחוני, עדיין מדובר בגניבה ממחשבי הצבא".

גם השר מיכאל איתן, שמגדיר את עצמו כחסיד של חופש המידע וככזה הוא מנסה לקדם את השימוש בחוק, טוען שנושא ענת קם אינו קשור ל'חופש המידע'. "על-פי החוק, יש מידע שהרשות חייבת לתת, יש מידע שהרשת רשאית להפעיל שיקול דעת אם לתת, ויש מידע שלרשות אסור לתת. כשמדובר במידע צבאי, אין ספק שמדובר בעבירה על החוק ואסור לתת. אסור לערבב בין הנושאים, כי אז אנשים מרגישים שחופש המידע מאיים על נושאי ביטחון ומגלים התנגדות לכל נושא חופש המידע".

הבעיה היא שהרשויות מתנגדות למסור מידע גם כשאין קשר לביטחון בעליל.

"נכון. כמו בדברים רבים נוספים, לוקח הרבה זמן עד שהממשלה מטמיעה והציבור יודע לדרוש. פעם אמרו שמידע הוא כוח והממשלה שמרה על המידע כחלק מהעוצמה שלה. היום אנחנו בעידן שמידע שנשמר מחמיץ ומתקלקל, ודווקא מידע שמשוחרר יכול להפוך לנכס שירותי וכלכלי, וככל שהממשלה מצליחה לחשוף מידע, היא ואזרחיה מחוזקים יותר".

את ההתייחסות הביקורתית לטענה שחומרים נשארים חסויים בשל נימוקים ביטחוניים, רכש ח"כ אלדד בתקופת הינתקות. "אחרי מאות שעות של דיונים ושיחות, לא הצלחנו להבין מה גרם לשרון להפוך את עורו ולקבל החלטות שמנוגדות לכל תפיסתו הביטחונית והמדינית במשך 20 שנה", הוא אומר. "המפנה היה כל כך דרמטי ותמוה שלא רק מימין תהו מה קרה לראש הממשלה, אלא גם משמאל. יוסי שריד ואני ישבנו אז בוועדת החוץ והביטחון. שריד, שמחה כפיים ליציאה מעזה, רצה להבין מה השתנה בקוסמוס, במזרח התיכון, בעזה, או בכל נושא שהוא שגרם לשרון לשנות את דעתו". לדברי אלדד, שרון בטענות שונות ומשונות דחה את ההסברים. זאת על-אף שהוועדה הייתה סגורה ולא היה חשש מחשיפת חומרים רגישים לכאורה. התחושה הייתה שקיים משהו בלתי ידוע שהוביל את שרון להחלטה שכל כך נגדה את הצהרות העבר שלו. "אז הבנתי ששחיתות שלטונית עלולה להוות איום קיומי למדינת ישראל. שנים קודם לכן ידענו ששרון מושחת, אבל הוא בנה לנו התנחלויות ולכן, למרות שחיתותו מחאנו לו כפיים ותמכנו בו. אחרי כל המהלך של ההינתקות, הבנתי שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה קברניט מושחת, גם אם הוא עושה בדיוק מה שאנחנו רוצים. לכן אמרתי אז, שגם אם אהוד אולמרט יעלה על דוכן הכנסת ויצהיר שבחודש הבא הוא מקים מאה התנחלויות חדשות, אני אעלה אחריו על דוכן הכנסת ואומר שצריך לפטרו, כי איני יודע אם הוא משרת את האינטרסים של מדינת ישראל, אינטרסים פרטיים, או אינטרסים מושחתים אחרים".

בעידן ויקיליקס ופריצה של האקרים למאגרי מידע של חברות אשראי, חשיפת המידע הופכת לקלה מתמיד. השאלה אם אתה בוחר לראות בטכנולוגיה אויב או להשתמש בה לשיפור הדמוקרטיה. ח"כ איתן מאמין באופציה השנייה וכדוגמה הוא מביא את ההצבעה בוועדת שרים לענייני חקיקה, שמסיבות טכניות לכאורה היא חסויה. כשחבר כנסת מעלה הצעת חוק, אין לו אפשרות פורמלית לדעת מי השרים שהצביעו בעדה או נגדה וגם לציבור אין. "לא ייתכן שהציבור לא ידע איך השרים מצביעים בוועדה. מדובר בדבר בסיסי בדמוקרטיה ולצערי השרים לא קיבלו את דעתי".

איתן ושרים אחרים בעברם מספרים על מקרים שבהם שר התהדר באג'נדה מסוימת, וכשנדרש להצביע בעד חוק שקידם אותה, הוא הצביע נגדו. "חברי כנסת שהגישו הצעת חוק, באים לשרים לברר איך הצביעו, והשרים מספרים להם סיפורים. למה שההצבעה לא תהיה גלויה? הרי זה משרת את השיח הציבורי. תלו את הסיבות לחוסר שקיפות ההצבעה בעניינים טכנולוגיים, אבל זה לא נכון. אם שר מצביע באופן מסוים ואחר כך צריך להסביר את הסיבות להצבעתו - זה משרת את הדמוקרטיה".

לדעת איתן שקיפות כלפי הציבור יכולה להשתלם גם כלכלית. "אם הממשלה מקבלת פידבק מהציבור, זה יכול לחסוך בג"צים ועיכובים מיותרים, כי כשמיישמים תוכניות בלי לקבל התייחסות מהציבור, לא מעט פעמים צריך לחזור לאחור. ציבור שהולך להצביע לנבחריו, ככל שידע יותר, החלטתו תהיה יותר מושכלת, וככל שנבחרי ציבור יידעו שפעילותם שקופה, נכונותם לפעול טוב יותר תהיה גבוהה".

השר איתן, שהולך עד הסוף בנושא השקיפות ובאתר שלו תוכלו למצוא בין היתר את תלושי השכר שלו והלו"ז השבועי, יזם את הקמת היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים, יוזמה שהתקבלה בידי שר המשפטים. "מנכ"ל המשרד ד"ר גיא רוטקופף", מספר איתן, "דחף קדימה שנשנה את הדיסקט והממשלה עצמה תחשוף ביחידות שלה מידע באופן יזום. אם ממשלה פותחת לציבור את המידע שברשותה, היא תוכל להעשיר את הציבור באפליקציות רבות והציבור ייצא נשכר. זה לא קל, זה מהפך חברתי תרבותי, ולאנשים מאוד קשה להשתחרר מהתחושה שתהיה להם בעיה כשהמידע ישתחרר החוצה".

היחידה שמקים משרד המשפטים תפעל כך שהמידע שנמצא בידי הרשויות, כזה שאין הגבלות של ביטחון או צנעת הפרט בפרסומו, יהיה נגיש לציבור. "מאז שנחקק החוק, מידע נחשף באופן ספורדי", מסביר רוטקופף. "על-פי רוב אזרחים או ארגונים פרטיים מגישים בקשה לקבלת מידע, ומי שמחליט אם להעביר אותו הוא איש פניות ציבור שעל-פי רוב אין לו רקע משפטי. כשהוא מסרב למסור מידע, מוגשת עתירה לבית המשפט". כך למעשה, היעדר הרקע המשפטי והכרת החוק גורר את הצדדים באופן מיותר לבית המשפט. אחת ההחלטות הדרמטיות שהתקלה בבית המשפט העליון הייתה סוגיית הביקורת הפנימית של משרדי הממשלה. "בית המשפט אמר שגם ביקורת פנימית צריך לחשוף. המבקרים הפנימיים נחרדו. משרדים מסוימים שיתפו פעולה ואחרים לא. המדינה נראית לא רצינית בסיטואציה כזאת. בגלל שלשר המשפטים ולי חשוב כל נושא חופש המידע, וגם קיבלנו תמיכה ממיקי איתן, החלטנו על הקמת יחידה שתנחה באופן מקצועי את כל נושא חופש המידע".

וזה מה שישנה את דפוסי ההסתרה מהציבור שקיימים ברשויות? יש חשיבות מעשית ליחידה כזאת?

"אם בכל תקופת כהונתי הדבר היחיד שאצליח בו יהיה הקמת היחידה הזאת, ארגיש שתרמתי. יש ביחידה כזאת מחשבה ארוכת טווח. מדובר בהטמנת זרע לשינוי בשירות הציבורי בתפיסה של מה מותר לציבור לדעת".