העולם הערבי ברובו אינו משלים עם קיומה של ישראל. אך במרוצת 64 שנות קיומה של המדינה, הערבים מושפעים מן המציאות והחלו להכיר בכך שאין להם פתרון צבאי לסכסוך וכי בכל מלחמה מצבם רק מתדרדר מדחי אל דחי.
תמורה זו מוצאת את ביטויה בנוסח של יוזמת השלום הערבית מ-2002 שבה נאמר כי מאחר שאין פתרון צבאי לסכסוך, יש לשאוף לפתרון של שלום. לא זו בלבד. יש מבין הערבים מיעוט המגלה מתינות ורציונליזם וקורא לנירמול היחסים עם ישראל ולשיתוף פעולה עמה, במגמה ללמוד ממנה בתחומים כמו חקלאות, תעשיה ומחקר.
לפני כחודשיים, ציטטתי ב"מראה" את דבריו של הסופר המצרי עלי סאלם המאמין בשלום ובשיתוף פעולה עם ישראל. המאמר שהופיע גם באתר "חדשות
מחלקה ראשונה" זכה מקורא לתגובה צוננת ואפילו עויינת. המגיב תקף אותי וטען כי אני מצטט את דבריהם של סופרים בודדים ומנודים בחברה הערבית, שאינם משקפים את המציאות.
אין ספק כי דעות מתונות אינן משקפות את דעת הרוב בעולם הערבי. יחד עם זאת, אין לזלזל בדעות אלו, ובצד הכוננות של ישראל כדי לקדם את פני החמור ביותר, הדעת נותנת כי יש לעודד את גילויי המתינות ולהעריכם ללא דעות קדומות. סופרים, עיתונאים ואנשי ציבור בעולם הערבי המסתכנים בהפגנת עמדות מתונות כלפי ישראל והופכים יעד לרדיפות, נידוי וגירוש מן האיגודים המקצועיים - ראויים להערכתנו.
לפני כ-10 שנים, בהרצאה על הלכי הרוח בעולם הערבי, ציטטתי מחקר שחיברו שני חוקרים: הסופר הלבנוני חאזם סאע'יה והחוקר התוניסאי צלאח יוסף. נושא מחקרם הוא התנועה הציונית כדגם אידאלי של תנועת שחרור שהצליחה לאחד עם, להביאו לארץ ולהקים בה מדינה לתפארת.
יידעתי את סאע'יה המתגורר בלונדון על הסתייעותי במחקרו. הוא ענה לי בחיוב והוסיף כי חובתם של אנשי תקשורת בישראל להביא לידיעת העם בישראל שלא כל העולם הערבי עויין את מדינתם וכי יש מתונים וחובה להפיץ את דעתם.
ברוח דברים אלה, אצטט להלן מאמר הקורא להתמתנות כלפי ישראל מאת הסופר הסעודי עבד אללטיף אלמולחם. המאמר פורסם ב-10.10.12בערבית באתר ערוץ "אלערבייה" ובאנגלית - בשבועון "Arab News”:
הסכסוך הערבי-ישראלי הוא המסובך ביותר מכל הסכסוכים. אנשים רבים בעולם הערבי מפנים שאלות הנוגעות לעבר, להווה ולעתיד של סכסוך זה: מהן העלויות האמיתיות של מלחמות נגד ישראל מאז 1948 ומדוע אין הערבים מייעדים את אוצרותיהם לתחומים של השכלה, בריאות ותשתיות במקום להקצותם למלחמות.
אך השאלה שהערבים מתחמקים ממנה היא: האומנם ישראל היא האויב האמיתי לעולם הערבי ולעמי ערב?
המכנה המשותף למראות ההרג, ההרס והחורבן במדינות ערב הוא שלאירועים הטרגיים במדינות אלה לא אחראי גורם חיצוני. הכל מעשה של ידיים פנימיות, שהיו אמורות לשקם, לבנות ולהיטיב עם עמיהם. לכן, יש לשאול מיהו האויב האמיתי של הערבים?
הערבים בזבזו מאות מילארדי דולר ואיבדו עשרות אלפי בני אדם חפים מפשע במלחמותיהם נגד ישראל הנחשבת אויב-הערבים. זאת, בעוד שהאויביהם האמיתיים הם השחיתות, הזנחת החינוך, הזנחת שירותי הבריאות, העדר חופש וכיבוד זכויות האדם. כמו-כן, המשטרים העריצים השולטים בעמי ערב מגייסים את הסכסוך הערבי-ישראלי לדיכוי עמיהם.
הדיכוי הפראי של שליטי ערב את עמיהם עולה על כל סבלם של עמי ערב ממלחמותיהם נגד ישראל. מעשי הזוועה בסוריה עולים על כל דמיון. האם לא העירקים הם ההורסים את מולדתם? האם לא נשיא תוניסיה גנב 13 מיליארד דולר מן העם התוניסאי העני? ולמה ילד תימני אמור לסבול חרפת רעב כשמדינתוו היא אחת הארצות הפוריות ביותר עלי אדמות? ומדוע האקדמאים העירקיים נוטשים את ארצם ההרוסה, בעודה גורפת 110 מיליארד דולר בשנה מתמלוגי הנפט? ומדוע נכשלים הלבנונים בניהול ארצם שהיא אחת הקטנות בעולם?
מכל המלחמות של הערבים נגד ישראל, לא השיגו הערבים דבר.
נהפוך הוא: הפלשתינים הפכו פליטים, וב-1967, במלחמתו של גמאל עבד אלנאצר, הפסידו הערבים עוד אדמות פלשתיניות ועוד פלשתינים הפכו פליטים והבעיה הפלשתינית הסתבכה יותר.
עם פרוץ האביב הערבי, העולם הערבי עסוק ואינו מתעניין בבעיה הפלשתינית: הסורים בורחים מארצם לא בגלל ההפצצות של חיל האוויר הישראלי, אלא בגלל אלו של צבא סוריה. ואם מרבית מדינות-ערב סובלות מכאוס ואנרכיה, מה ישראל אשמה בכך?
ומה מצבה של ישראל אחרי כל המלחמות נגדה?
בישראל קיימים מכוני המחקר והאוניברסיטאות המתקדמים ביותר. תוחלת החיים של הפלשתינים החיים בישראל עולה על זו של רוב עמי ערב. כמו-כן, הם נהנים מחירות רבה בהרבה מזו שלה זוכים אחיהם במדינות ערב. אפילו הפלשתינים בגדה המערבית החיים תחת הכיבוש הישראלי נהנים מזכויות אדם וחופש רבים יותר מאחיהם במדינות ערב.
הגיע הזמן לחדול מן השנאה והמלחמות ולהתחיל לפעול למען חיים טובים יותר לדורות הבאים של עמי ערב.
