וידוי: מה אתה כבר יכול לעשות לי

שלב ה"מה תעשה לי" בסכסוך הוא פשטני ומורכב כאחד. "מה תעשה לי" הוא פשטני כי הוא מתעלם לחלוטין מן הסיבות שהולידו עימות, ומאותת כי אם אינו מלווה בסנקציה כואבת ומרתיעה - הוא הוכרע לטובת החלש. הוא מורכב כי "מה אתה כבר יכול לעשות לי", כמוהו כהצהרה שהסכסוך הוא סיבת הסיבות של עצמו. אם היה לו רקע, הוא נשכח, אם הוסק מחתירה לצדק, או ממרד בעוולה, או מיצריות כוחנית לאומית או חומרית, עצי מערכת ההסקה האלו כבר עלו באש מזמן ומה שנשאר הוא רמץ לוחש לרמץ לבעור בלי אש ובלי עצים, ואין בעולם מי שיכול להמציא ריאליה שתסלק את ההזיה הזאת מן העולם. "מה תעשה לי", משמעו אין לי כדור בקנה, אבל אני בבונקר, או מרחף מעבר לטווח האש שלך, ואפילו יש לך גם נשק וגם סיבה טובה לירות בי, לא תחדור את הבטון שלי ולא תגביה עוף עד אליי.

"מה אתה כבר יכול לעשות לי" נותן לי שטר הרשאה לעשות ככל העולה על רוחי כאילו אין לי מחויבות לאיש זולתי, בלי לחשוש לתגובת עונשין, כי עונש איננו אלא עניין תיאורטי כשהוא לא יותר ממוצהר, כשהוא לא פוגע בכל מקרה. "מה תעשה לי" הוא קביעה כי מערכת היחסים בינינו איננה קיימת למעשה, כי אתה לא יכול לצפות ממני לדבר ואני לא צריך לחשוש פן תיטול ממני דבר, כי אין כל ערך לא לצדקתי ולא לאשמתי, כי אני חלש מדי להגן על צדקי ויהיר מדי להודות בעווני, כי כוחי הוא בבידודי, ובידוד שאתה גוזר עליי מקובל עלי מראש כטובה גדולה המאפשרת לי לחיות על-פי סיסמת "מה אתה כבר יכול לעשות לי" בארץ עוץ האגדית.

אתה יכול להיות אובמה, אבל "מה אתה כבר יכול לעשות לי"? אתה יופיטר. אתה יכול לכעוס. אז מה? אתה יכול להערים קשיים על אספקת משאבים שאתה מעניק לי? לא כל כך. יש לך אינטרס לאומי משלך לחמש אותי במאבקים בהם אויביי הם במקרה גם אויביך. "מה תעשה לי"? תירה לעצמך בכף רגלך שלך? תיעלב? זה הולם אותך? אתה יכול להרשות לעצמך להצטייר כנוקם? אתה יכול אולי לנטור בינך לבינך, על ריק. אם אתה נוטר או לא, זה עניינך, לא ענייני בוודאי, כי מעצמה או לא,"מה אתה כבר יכול לעשות לי"?

אתה יכול להיות משרד החוץ במדינה זרה. אתה יכול להזמין את שגריריי כדי להטעים אותם בנזיפה מתוקשרת היטב. בסדר. בתכלס, "מה אתה כבר יכול לעשות לי"? להחזיר את שגרירך שלך להתייעצות כאילו? ואם תחזיר, אז מה? אאבד את חירותי, את ריבונותי, את מאהביי? תטיל סנקציות? נראה אותך. אתה יודע כמוני שהן משולות כבומרנג ותיסובנה להכות בך שבע מונים יותר משהן יכולות בכלל "להזיז לי", כמו שאומרים. "מה תעשה לי אז"? כשיתברר כי סינקצצת ולא הועלתה, הלא תהיה ללעג?

אתה יכול להיות דעת הקהל, פובליציסט מוערך, בעל טור רב מוניטין, מושחז קולמוס וחד עדשה. תדבר. תכתוב. תצלם. ישמעו, יצפו, יקראו, יעריכו את השנינות, את ניסוחי האזהרות וציטוטי דברי ימים שנגמרו באסונות נוראיים, אבל בממש, במהות, "מה אתה כבר יכול לעשות לי" כשכל אלה לא מעניינים אותי ולא שקולים בעיניי יותר מקליפת השום או מרפרוף כנף פרפר שרגע הוא מתעופף ונעלם ומופיע שוב לימים רבים כזחל. אין לי מה לפחד, להתרגש, לעצור כדי לשקול אם נוח לי להעמיד פנים כי אני מקשיב לך, או, כמי שסולד כבר מגינוני צביעות דיפלומאטית והגיע למדרגה שאצלו מילה היא מילה, הגון יותר לגזור על עצמי התעלמות מחויכת מקיומך, או לחלופין לשחרר הצהרה מתריסה שתביא אותך לנוע באי נוחות על כיסאך הנכה, כי "מה תעשה לי"? שקלתי אותך ומצאתי שיש לך מסה השואפת לאפס, ומה אתה שווה בכלל אם אתה בעצם לא יכול לעשות לי דבר.

"מה תעשה לי" הוא שלב מתקדם בכניעה לדטרמיניזם אובדני. הוא מדאיג את המשפחה. אחיך בני אימך חוששים כי "מה תעשה לי " עלול להתגלות כתבוסה שאין לה חיסון שתגרור גם אותם להתאהב בחזון "כל העולם כולו נגדנו" אבל נעמוד בפניו זקופי קומה ורהוטי עידוד עצמי ויהיה נהדר להתמסר לגלי החום הנעים המציפים את מי שחי את ה"מה תעשה לי" באינטנסיביות מרשימה. אבל עם כל אהבתך למשפחה ולבני עמך המודאגים, מה הם כבר יכולים לעשות לך? להסתייג? אז מה. יש גבול להסתייגות. תוך רגע היא יכולה להתפרש כבוגדנות. מי יסלח לה? לבקר? יבקרו! זה לא יעזור. הם יודעים את זה, כי "מה הם בכלל יכולים לעשות לי...."?

אמרו לי כי "מה תעשה לי" הוא בעצם עונש. הוא מעיד כי הביאו אותי לייאוש. כי עשו לי גם עשו. כי החזירו אותי לשלב התפתחותי המאפיין ילדים שמושגיהם על העולם מצטמצמים עד שאין הם רואים בו אלא חלל המלא כולו בעצמם. כי הדירו אותי. כי אמרו לי שאיני שייך אלא כמשל לאכזבה כואבת. כי סוף דבר, אצא מן ה"מה תעשו לי", חבול וחובש פצעיי, מתפלל לשוב אל הזירה בה הכל עושים משהו לכל, בה כל צדק מהלך על חבל, בזהירות, בחוכמה, לבל ישתרגו חבלי הצדק כולם אלה באלה וינערו מעליהם את מי שאינו דואג ליציבתו במוט שווי משקל המכיר בגרוויטאציה ומודה לחוקיה. נחמד.

אז אמרו לי, אבל מה כבר יכולים לעשות לי....