פסקת ההתגרות

בהיותי ילד, די מזמן יש לומר, השתתפתי תדיר במשחקי כדור עם חברים. היה נוהג קבוע להכריע בידי מי יהיה הכדור להתחיל את המשחק. השם שניתן לדבר היה "אבן, נייר ומספריים". מדובר בשלושה שמות עצם שביניהם מאזן אימה הדדי. האבן גוברת על המספריים, המספריים גוברים על הנייר והנייר גובר על האבן. שנון, חד ומעורר השראה.

אינני יודע אם משחק זה היה מוכר לברון שארל מונטסקייה, שעיצב את רעיון הפרדת הרשויות, אך שיטת שלוש הרשויות במשטר דמוקרטי - הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת -נובעת במידה לא מבוטלת מעיקרון האבן נייר ומספריים. הווה אומר: מאזן אימה ביניהן המציב ומקיים בלמים ואיזונים הנובעים מתוקף סמכותה וכוחה של כל רשות כלפי האחרת.

מן הכלל נעבור אל הפרט. פסקת ההתגברות המוצעת היא ניסיון להחליש את כוחה של הרשות השופטת ולהעניק העדפה על פניה לרשות המחוקקת. כלומר: שלילת מאזן האימה המתחייב משטר דמוקרטי והפרת האיזונים שנוצרו עם השנים בין שלושת הרשויות. הסכמה דה-פקטו, שכוחה של אף רשות לא יהא עדיף על פני האחרת.

אמת, כי הפרדת הרשויות איננה מתקיימת תמיד הלכה למעשה. שלוש הרשויות חופפות ומתערבבות האחת בגלגלי רעותה ולעיתים יש התנגשות סמכויות בלתי נמנעת. כידוע משטר דמוקרטי הוא אוקיינוס של דעות, של חקיקה, של רצונות ושל מאוויים. לעיתים האחת דורכת בטריטוריה של האחרת. אולם, תוך שמירה של כבוד הדדי והרכנת ראש משולשת.

בראשית שנות ה-90 הרשות המחוקקת הגדילה לעשות בחקיקה של שני חוקי יסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בכך יצרה מעין חוקה בהעדר שכזו ובעקבותיה מהפכה חוקתית, שהעניקה לרשות השופטת ממד נוסף, סמכות עד לכדי פסילת חוקים של הכנסת. בזאת יצקה הרשות המחוקקת אבן יסוד שהיא הסכמה לנשיאת אבן ריחיים על צווארה היא, בדמות ביקורת שיפוטית על מעשי החקיקה שלה עצמה. מעין אלטרואיזם והרכנת ראש בפני הרשות השופטת.

הרשות המחוקקת ייסדה במו ידיה עליונות ערכית מסוימת של הרשות השופטת על פני שתי הרשויות האחרות. המחוקק המייצג את הריבון הוא העם, הוא שקבע במו ידיו, כי יש לעיתים לשים מחסום וגבול למעשי חקיקה שלו מעצמו שאינם חוקתיים, ובפועל - לשים רסן על מייצג הריבון על-מנת להדגיש כי אינו כל יכול. זאת, במסגרת האיזונים והבלמים המתחייבים ומתבקשים בין שלוש הרשויות. פסקת ההתגברות המוצעת היא הרהור שני של המחוקק על מעשה החקיקה הקודם, ומעין חרטה על האזיקים אשר למעלה משני עשורים קודם לכן אזק את עצמו. כלומר: הפה שהתיר, הוא היום הפה שמתיימר לאסור.

נימוקים שונים עלו בעד פסקת ההתגברות לרבות כרסום לכאורה במשילות, השופטים אינם נבחרי ציבור וכיוצא בזה. אלה טענות סרק והבלים. הצרת צעדיה של הרשות השופטת לאחר שהורחבו סמכויותיה בחוקי היסוד, יהיו לבומרנג בעתיד. זהו כרסום בחוקי היסוד ופגיעה בדמוקרטיה ובמערכת האיזונים והבלמים שבין הרשויות.

פוליטיקאי נבחר לכנסת ובא עם אג'נדה לאחר שהבטיח לבוחריו הבטחות שונות. הוא עלול לנסות ליישמם במעשי חקיקה שלעיתים מנוגדים לחוקי יסוד. הפוליטיקאי רואה לנגד עיניו את בוחריו, ומנגד - לעיני בית המשפט ניצבים החוק והפסיקה. אם אלה אינם עולים בקנה אחד עם טובת ההנאה של הבוחרים, על טובת הבוחרים לסגת מול ההכרעה השיפוטית.

לא ייתכן שבנסיבות כאלה, המחוקק יכריז "הבה נתחכמה" ונתגבר על בית המשפט באמצעות פסקת התגברות. המחוקק הופך למעין ערכאת ערעור על פסק דין של בית המשפט העליון, והרי לך כאוס לשמו. סעיף ההתגברות מהווה הצבת מכשול בפני הרשות השופטת, הנמכתה ולעג לרשות זו. כמאמר השיר, מה שאתה עושה אני יכול לעשות יותר טוב. נכון, באנגלית זה נשמע אותנטי.

בבואנו להתדיין בבית המשפט, בכניסה וביציאה אנו מרכינים ראש בפני השופט היושב בדין. לא מפחד ולא ממורא, אלא מתוך כבוד והכרה בעליונות המשפט. עליונות המשפט חייבת להישמר. פסקת ההתגברות היא פסקת התגרות ברשות השופטת וקריאת תיגר על רשות זו, מנימוקים פוליטיים הזרים למשפט.