בשורת הגאולה, בשרות הגאולה

בפברואר 1946 עמדנו אמי אורה ואני בחלון ביתנו ברחוב רמב"ם 16 בתל אביב. לא הבננו מדוע משוריינים של הצבא הבריטי הוצבו בפינות הרחוב. הם סרקו את הבתים בזרקורי אור, ובכל פעם שהגיעו לחלוננו נשקה לי אמי על הלחי. אבי, סבתי וסבי האזינו כל אותה עת כדרכם לשידור מתחנת הרדיו החשאית של לח"י.

ואז שמעו את הקריינית אומרת בהפתעה: "מה קרה"? האנגלים חדרו לעליית הגג ברחוב השומר הסמוך ועצרו אותה. זו הייתה קריינית הלח"י גאולה כהן, אז בת 21, עימה היה גם נתן מרפיש, לימים עובד מנהלה בכיר בידיעות אחרונות. העברית שבפיה הרטיטה כבר אז. האנגלים שלחו אותה לתשע שנים בכלא. היא נמלטה ומצאה מקלט אצל משפחת השיח' באבו גוש ותמיד שמרה לה אמונים.

אחרי הקמת המדינה למדה באוניברסיטה וסיימה תואר שני במקרא ובפילוסופיה ובמחשבת ישראל. נישאה לאיש לח"י מיכאל הנגבי אך נפרדה ממנו. היא אמו של השר צחי הנגבי. החרות הפנימית שלה ונאמנותה לעקרונותיה היו מאפייניה.

ספרה "יומנה של לוחמת" עורר תהודה עזה. טוריה במעריב היו רוויים געגועים לארץ-ישראל שנותרה עד מלחמת ששת הימים ב-1967 מעבר לקו הירוק. היא הייתה חברת מערכת של הביטאון הימני-לאומי "סולם" ובלטה כל השנים בטיפוח כל מה שיכול היה להביא לתודעה את שירת אורי צבי גרינברג, ושמרה על ידידות מתמדת עם אלמנתו המשוררת עליזה טור-מלכא.

נאמנות מולטת

היה עונג של ממש לשמוע את שפתה ואת הגייתה. כאשר הביא מנחם בגין את הסכם השלום עם מצרים ירדה לעיר ימית בפתחת רפיח ואירחה שם צעירים רבים שבאו להפגין נגד הנסיגה. בנה צחי הנגבי התבצר על גג מגדל המים עם חבורה, שהיה חשש שמא תעשה מעשה שאין ממנו חזרה.

מרדכי (מוטה) גור, בהירה ברדוגו ואני נסענו אליה באחד הלילות בהם התקיים בכנסת דיון מייגע. לרגע נראה היה כי היא חוזרת לימי המחתרת. גם סולקה מישיבת הכנסת בשל ההפרעות לנאומו של בגין. בראייה היסטורית ברור כי הצדק והתבונה המדינית היו עם בגין, לא איתה ועם מי שחברו אליה בהם הפרופסור יובל נאמן, הסופר משה שמיר ומנהיג מתנחלי קריית ארבע אליקים העצני.

אך גאולה הייתה מזן מיוחד. נאמנותה לארץ-ישראל הייתה מוחלטת. טואטאלית. בלי חשבון של רווח והפסד אישי. בלי לשקול מה כדאי לה. בלי לבחור לעצמה עיסוקים פוליטיים פופולריים (היא, למשל, הקימה את ועדת העלייה והקליטה בכנסת). ראיינתי אותה עשרות פעמים. תמיד זה היה אירוע ייחודי. הן בשל הגיית העברית שבפיה, הן בשל יושרתה ורוח הלחימה שלה.

בימים אלה של התקרנפות מבאישה של חברי כנסת כה רבים; כשאיש אינו מעז לצאת מול הנהגה נבובה - מתעצם יותר ויותר סיפור חייה. גאולה כהן, בת להורים שעשו את חייהם בארץ-ישראל מאז ראשית המאה ה-20, הייתה ללא מורא. היא מימשה את השורה בהמנון הלח"י שכתב מייסד המחתרת אברהם (יאיר) שטרן: "משורה ישחרר רק המוות". כך בחייה. כך במותה הלילה במלאת לה כמעט 94.

[פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]