דיסוננס דלוח

לו לא באו. לא לוורשה ולא לירושלים. לו גזרו על עצמם כולם במקומם יום של דומיה ושל התבוננות, והיו זוכרים מורכני ראש את המתים, ואת היתומים, ואת האלמנים והאלמנות, ואת הקמים בחלומותיהם לנוס בלילות מן המראות הרודפות אותם מתוכם בתוכם, והיו נשבעים בשם הדורות הבאים כי די, כי לא תהיינה עוד מכלאות אדם, משרפות גוויות, בורות ירויים, צעדות של רעב, לבלרים המונים מי למות ומתי, מי לחיות עד מתי, מי באפר ומי בעשן. לו אמרו לליבם, כי על זאת לבד הם נשיאים ושרים ומושלים בכיפה על מחר בלי דם נקיים על עתיד בלי טריפה של צלם אדם באשר הוא אדם, רק על זאת.

לו ידעו כי אכן מתים אינם יכולים לתבוע את עלבונם אבל החיים אחריהם יכולים, והשיירות של הנסיכים רמי עולם העולות לעמוד בראווה של אפלה ססגונית וליצור מהומה של מה שהיה על-פי מה שהיו רוצים שהיה, על-פי מי לא הציל, ועל-פי מי לא חטא, ועל-פי מי בגד, ועל-פי מי נבגד, ועל-פי מה יאמרו מחר בכיכר, ועל-פי מה שיוסתר, ועל-פי היצרים בצבעי הדגלים, ועל-פי השקרים בשירי גיבורים, ועל-פי אף מילה על איך זה התחיל, ועל-פי מלל אין סוף על איך זה נגמר בזכות מי ולא בזכות מי שאמר, ואף לא מילה של בקשת מחילה מכל המתים השוכבים דמומים מול שועי העולם הבאים לספר איך שיחררו אותם. עלבון. המצים לא אומרים. נשארנו אנחנו לומר.

ויעמדו ברחובות אנשים ונשים צפופים על המדרכות הגדורות לראות פניהם הזחוחים של אישים רמי מעלה הבאים בסך לייצג מנצחים, להנציח גיבוריהם, להרעים מי בראש, לספר מי זכה, ואף לא מילה על מי שם היה והסגיר, והיגלה, הלשין וכפה, וגירש, ואסר, ושדד וירש, ועשה שיירות של מתים מהלכים וישב בלילות קברט ושתה לשוכרה לשכוח את מה שעשה משחר עד ערב לזעווה. אף לא מילה.

והמצלמות, והמיקרופונים, והעיתונים, והטבלטים, והניידים, בכולם ייאמר "אירוע כזה לא היה מעולם בארץ הזאת, ועיני העולם המשתאה כולו עלינו, ואנחנו נושמים פסגות". ובאוויר יעמוד אד דלוח של דיסוננס שיקשה על הנשימה.

לו לא באו. לא נשארו בביתם. לו רק הלכו במקומם אל בתי הספר ועמדו מול ילדי המחר ואמרו כזאת וכזאת עשה העולם ברדתו לתהום, וכזאת אתם ערבים לא יהיה לעולם עוד. שם בביתם. לא כאן. כאן דומיה תהילה.