שוב מתגלה ישראל כמי שמאבדת עצמה לדעת. כוונתי הפעם לשורת ה"מחוות" אותן תעניק ישראל, על-פי הפרסומים, כתמורה להסכמת הנשיא
ולדימיר פוטין להעניק חנינה לנעמה יששכר בחורה ישראלית שנשפטה לשבע וחצי שנות מאסר בגין הברחת סמים.
על-פי הפרסומים הללו הסכימה ישראל להעניק לרוסים בעלות על נכס נדל"ן בירושלים הבירה, לאפשר רכישת נכס אחר בעל ערך היסטורי, "לשפץ" את ההיסטוריה בדבר חלקה של רוסיה במלחמת העולם השנייה, לאפשר הקלות בכניסת תיירים רוסים לארץ ואולי אף עוד מחוות נוספות.
אינני מזלזל בכוחה, עצמתה והשפעתה של רוסיה אך מה לכל אלה ולסוגיית בחורה ישראלית אחת, שהורשעה בפלילים עת טיילה להנאתה בניכר? אקדים ואומר שאינני מכיר את פרטי המקרה, המשפט וההרשעה. מה שברור לי כשמש (וכך גם לרבים) הוא כי התנהלותה של ישראל בפרשה זו, כמו גם באחרות, היא שערורייתית וחסרת אחריות.
כמובן שאינני רוצה לראות יהודייה מושמת בכלא בניכר. המחשבה על בת ישראל כלואה מאחורי סורג ובריח היא קשה ופורטת לכולנו על הנימים הכי רגישים בנשמה. כך גם בראותנו חייל בשבי - הרגשות מתעצמים והלב היהודי פועל את שלו. אמנם, אין שוויון בין המקרים שכן נעמה יששכר טיילה להנאתה בחו"ל בעוד שחייל הנופל בשבי הוא שליח מצווה של כולנו ונכונותו למסור את הנפש עבור הכלל בלחימה מחייבת אותנו ומטילה עלינו אחריות כבדה.
לא כן הדבר במקרה של ישראלי המטייל בחו"ל. אמנם, אין להתכחש לתחושת האחריות והערבות ההדדית שכן גורל כל יהודי בעולם חשוב לנו. אלא שמדינה ריבונית איננה יכולה להרשות לעצמה להשיל מעל עצמה נכסים על-מנת לשחרר יהודי מכלאו, בוודאי לא בנסיבות הללו במקרה דנן.
גבולות ברורים
שכן היכן מונח הגבול, עד כמה נרחיק לכת בפעולה לשחרור אזרח שהסתבך בחו"ל? האם נבחן את "תרומתו" של האזרח למאסרו ואת מידת האשם בו הוא נושא? האם נפעל באותה עצמה ובאותה הקרבה לשחרור אדם שבאמת הבריח סמים למטרות מסחריות (מה שאינו כמקרה הנדון)? האם נשחרר במחירים מופקעים רוצחים, אנסים וסתם גנבים פשוטים שנתפסו בקלקלתם? ובמקרה של התעמרות ו/או מניפולציה של מדינה זרה באזרח תמים לגמרי, עד כמה נרחיק לכת ועד איזה מחיר נסכים להיכנע ולשלם?
כל אלה שאלות שלכאורה אינן קלות אלא שדומני שאין בנמצא אדם שקול ורציונלי שאינו מבין שצריך לשים גם כאן, כמו במקרים אחרים, גבולות ברורים.
כמו בעסקת שליט השערורייתי שבעקבותיה חזרו חלק מהרוצחים המשוחררים לרצוח (כמדומני שעשרים ישראלים נרצחו על-ידי מחבלים ממשוחררי העסקה), גם כן (להבדיל) יש גורם מרכזי הנושא באשמה למחדל. אני מתכוון לתקשורת הישראלית אשר כהרגלה המגונה עטה על סיפור אמתי ואנושי ועושה ממנו מטעמים, כאלה שבפניהם אפילו הנהגת המדינה אינה מוצאת כוחות לעמוד, עד כי היא נכנעת באופן מביש לכוחנות המופעלת עליה וכמוה כסחיטה מכוערת ונצלנית.
סיקור יום יומי, אינספור ראיונות, שימת הנושא בקדמת הבמה ויצירת לחץ תודעתי כבד ומכביד הם שאפשרו את המחדל בו אנו צופים. זו אכן מומחיות המיוחדת לתקשורת (העולמית בכלל והישראלית בפרט). יצירת פסיכוזה בקרב הציבור הרחב, עד כי שחרור נעמה יששכר היה לעניין לאומי, כזה המצריך שועי ארץ ומנהיגים לפעול כאילו במשבר לאומי מדובר, ולא היא!
אגב, גם בעניין שליט אותו הזכרנו קודם, היוותה התקשורת גורם מרכזי. שם היה מסע הלחץ (בסיוע משפחתו ה"אצילית") כה חזק עד כי מנהיגי המדינה מצאו עצמם מונהגים לבצע עסקה מחרידה שמחיר דמים נורא בצידה. אני יכול בלב שלם ובמצפון שקט לקבוע שבשל כך נושאת התקשורת הישראלית באחריות למותם של היהודים שנרצחו על-ידי משוחררי העסקה. קוצר הראות, תרבות ה"עכשיו, כאן ומיד" בתוספת פריטה בלתי פוסקת על נימים רגישים והמצפון הקולקטיבי הם שיצרו את מנוף הלחץ. והתוצאות (מתינו שנרצחו) מוטלות לפנינו...
ולהתנהלות כזו יש גם נזקי לוואי. התכנסות חסרת תקדים של מנהיגים עולמיים לציון שחרור אושוויץ וכיבוד נרצחי השואה משמשת גם לטיפול בשחרור נעמה. במקום שכל תשומת הלב תהיה ממוקדת בקודש ובזכר הקורבנות והשואה האיומה, מוצאים אנו את עצמנו עוסקים על כורחנו (עם ישראל, נתניהו והתקשורת כמובן...) בסוגיית נעמה יששכר. כמו שכתב בכישרון חבר לעט,
עקיבא נוביק, בעניין הזה - "איבדנו משהו"...
