חתול, כובע, מקל וחולצה

הפרויקט המיוחד (והנפלא) הזה מצוי ברחבי הרובע הבווארי במרכז ברלין, בתחומה של שנברג. ברובע הזה, אשר תוכנן בשלהי המאה ה-19 בידי האדריכל היהודי סלומון הברלנד, התגוררו ערב השואה 16,000 יהודים בני המעמד הבינוני והגבוה. הללו, ובהם פרופסורים, רופאים ועורכי דין, עברו לשכונת הגנים החדשה מן הרובע היהודי העתיק שבצפון העיר. הידוע שבהם היה אלברט אינשטיין, שהתגורר ברובע זה (שזכה לכינוי "שווייץ היהודית") החל ב-1917. היהודים שנותרו בו גורשו למחנות הריכוז וההשמדה, הרובע נחרב בהפצצות ושוקם אחרי המלחמה – אך עברו היהודי כמעט נשכח.

זה השתנה בחודש יוני 1993. ב-4 באותו חודש קיבלה משטרת שנברג מספר שיחות טלפון, ולפיהן על עמודי תאורה ברחבי הרובע הבווארי הופיעו שלטים אנטישמיים: "חרם על מוזיקאים יהודיים, 31.3.1935", "אסור ליהודים להחזיק חיות מחמד, 15.2.1942". המשטרה מיהרה לחקור, ואז גילתה שמדובר במיצג של שטי ושנוק – שפשוט אצה להם הדרך והם הציבו שבעה מן השלטים שבוע לפני חשיפתו הרשמית של המיזם. בסדר גרמני טיפוסי, השלטים הוסרו עד להצבתם במועד שנקבע.

כיום, כאמור, מצויים 80 שלטים כאלו בכמה מרחובות הרובע, כולל ברחובות ששמותיהם נושאים אירוניה מיוחדת: רחוב מרטין לותר (על שמו של מייסד הכנסייה הפרוטסטנטית שהיה שונא יהודים מובהק), רחוב ברכטסגאדן (העיירה בה שכן מעון האלפים של אדולף היטלר), רחוב ברברוסה (המלך הפרוסי שעל שמו נקראה הפלישה לברית המועצות, עימה החלה ההשמדה ההמונית).

כל אחד מהשלטים נושא מצידו האחד תיאור בן משפט אחד של הצעד האנטי-יהודי ואת תאריכו, ומן הצד השני – תיאור סכמטי ופשטני-במכוון שלו. כל שלט בפני עצמו יכול לעורר שאלות, כולל מצד ילדים: מה הכובע הזה? מדוע נמצא כאן הדגל האולימפי? האם השלט הזה מלמד שאסור להכניס כלבים? וכאשר כל השלטים מצטרפים יחדיו, הם יכולים לגרום להלם, אפילו למי שמכיר את תולדות השואה: עד כמה חייהם של יהודי גרמניה הלכו ונעשו אומללים, שלא לומר בלתי אפשריים, במשך עשר שנים בלבד – מאז עליית הנאצים לשלטון ועד לגירושים לטרזין ואושוויץ. היבט נוסף: כאשר הולכים ברחובות הרובע ולא יודעים היכן יופיע השלט הבא, זהו קמצוץ מן התחושה של יהודי גרמניה באותה עת: מי יודע מתי ומאיזה כיוון תופיע הגזירה הבאה.

וגם: המחשה עד כמה חלק ניכר מן הצעדים הנאציים היו התעללות לשמה, ללא כל מטרה מוגדרת. הנה כמה דוגמאות, לאו-דווקא של הצעדים הידועים. 31.3.1933: עיריית ברלין לא תכסה טיפול אצל רופאים יהודיים. 25.4.1933: יהודים מורחקים מקבוצות ספורט. 9.7.1933: יהודים מסולקים מאגודת השחמט הלאומית. 22.8.1933: ליהודים אסור להשתמש בחופי אגם ואנזה. 5.3.1934: חרם על שחקנים יהודים. 31 באותו חודש: חרם על מוזיקאים יהודים. 3.4.1936: וטרינרים יהודים אינם רשאים לפתוח מרפאות. 15.4.1937: יהודים אינם יכולים לקבל תואר אקדמי.

1.1.1938: סילוק יהודים מהצלב האדום הגרמני. 25.7.1938: חרם על רופאים יהודים. כעבור יומיים: שינוי שמותיהם של רחובות המנציחים יהודים. 12.11.1938: ליהודים אסור לעבוד כבעלי מלאכה עצמאיים. 3.12.1938: הבריכות בברלין נסגרות בפני יהודים; חלקים מסוימים בעיר נאסרים לכניסת יהודים. 21.12.1938: יהודיות לא יוסמכו כמיילדות.

17.1.1939: חרם על יהודים במקצועות רפואיים. 21.2.1939: יהודים חייבים למסור למדינה את תכשיטיהם. 24.3.1939: הקהילות אחראיות לפנות את הריסות בתי הכנסת מליל הבדולח. 1.9.1939: עוצר לילה על יהודים. 23.9.1939: מכשירי רדיו מוחרמים מיהודים. 4.7.1940: ליהודים בברלין מותר לקנות מזון רק בשעות 17-16. 29.7.1940: ניתוק הטלפונים בבתי יהודים. 26.6.1941: ליהודים אסור לרכוש תער וקצף גילוח. 2.8.1941: אסור ליהודים להשתמש בספריות ציבוריות. 18.9.1941: אסור ליהודים להשתמש בתחבורה ציבורית בשעות העומס. 14.2.1942: ליהודים אסור לקנות עוגות. 11.6.1942: איסור על מכירת סיגריות וסיגרים ליהודים. 22.6.1941: אסור למכור ביצים ליהודים.

מיזם ייחודי אחר ברובע הבווארי שוכן בעיריית שנברג, פרי יוזמה פרטית משנות ה-80 של המאה הקודמת, שמאז 2005 נהנית באופן חלקי מחסות העירייה. פרויקט "היינו שכנים" מרכז ביוגרפיות של 172 מיהודי האזור (הרבעים שנברג וטמפלהוף), שכשליש מהם נספו בשואה. הביוגרפיות מוצגות באלבומים עמוסי פרטים, מסמכים ותמונות (למרבה הצער בגרמנית בלבד), של תושבים ידועים ואלמונים: אלברט אינשטיין ומשפחתו, יעקב בל-כדורי (ממייסדי יד ושם), הרב ליאו בק (ממנהיגי יהדות גרמניה) – לצד כאלה שלא נותר איש שינציח אותם ועובדי הפרויקט הם המרכיבים את הפאזל.

על קירות האולם מצויות כרטיסיות בכתב יד, שחלקו מתחיל לדהות. יש כאן 4,000 כאלו, עם שמותיהם של 6,000 יהודים תושבי האזור שנרצחו בשואה. ככל הניתן, כוללות הכרטיסיות את כתובותיהם, כפי שנרשמו בהצהרות הרכוש שחויבו כל יהודי גרמניה למלא בשנת 1938. תיק נפרד כולל את תאריכי הלידה של הקורבנות, כך שהילדים מבית הספר Locknitz – המוצאים כאן את שמות הקורבנות שהם מנציחים ב"חומת הזיכרון" – יכולים לבחור ביהודי עימו הם חולקים את אותו יום הולדת. 15,000 איש מבקרים מדי שנה באולם, כולל סיורים מודרכים אחת לחודש. השנה הם יוכלו לראות תערוכה על העמידה היהודית נגד הגזירות הרבות. בנוסף לכך, הפרויקט מקרין מדי חודש סרטים תיעודיים הקשורים לפעילותו, ופעם בחודש הוא מארח את ניצולת השואה רחל מאן, הקוראת קטעים מתוך זכרונותיה.