ברור שלא ניתן היה להתכונן לקראת מגיפה בהיקף שכזה. אף מדינה לא הייתה מוכנה, וחייבים לומר שאין זה מעשי להיות מוכנים. לא ניתן להתנהל על בסיס תרחישי קיצון: כבישים אינם נסללים לפי שעות העומס, חנויות אינן מתוכננות לפי ערבי חגים, ארונות המצרכים שלנו לא מתמלאים לפי מלחמה ממושכת. ובכל זאת, ועדת החקירה תצטרך להציג שתי שאלות קשות ומרכזיות, אולי החשובות ביותר שיעמדו בפניה: מדוע מערכת הבריאות לא הייתה מוכנה? ומה זה אומר על המוכנות הכללית שלנו למצב חרום ביטחוני?

על השאלה הראשונה ניתן מענה חלקי בחודש שעבר בידי מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. בדוח שנכתב לפני הקורונה מצא אנגלמן, כי מערכת הבריאות אינה ערוכה להתפרצות של מגיפת שפעת קשה, אשר תימשך שמונה שבועות, תדביק 2.25 מיליון ישראלים, ובהם 150,000 מאושפזים שמתוכם 25,000 יזדקקו לטיפול נמרץ ו-12,500 – למכונות הנשמה. הקורונה, ברוך השם, הרבה פחות חמורה מהנתונים הללו – ואנחנו רואים את חוסר ההיערכות במחסור בבדיקות, במעבדות, במיטות, במכונות הנשמה ובציוד מגן. מדוע זהו המצב? מדוע לא הופקו הלקחים מן השפעת העונתית הרגילה, החונקת את בתי החולים? מדוע לא למדו ממגיפת החצבת של 2018/19?

השאלה השנייה היא המטרידה ביותר. הרי ישראל אמורה להיות ערוכה למצב דומה מאוד לזה של הקורונה, בו החיים משותקים במידה רבה לזמן ממושך – במקרה של מלחמה עם חיזבאללה. התרחישים למלחמה בגבול לבנון מדברים על רבבות טילים שישוגרו לעבר העורף, עד תל אביב; ואם החמאס מצטרף לחגיגה – הרי שמדובר במתקפה עזה משני כיוונים. כיפת ברזל לא תוכל לתת מענה מלא לכזו כמות של טילים, חלקם מדויקים במיוחד, והעורף יהיה החזית העיקרית.

זהו מצב בו רבים מאזרחי ישראל נקראים להישאר בבתים, הלימודים אינם יכולים להתקיים, מקומות עבודה רבים מושבתים, יש להפעיל את מערך המשק לשעת חרום (מל"ח), משרדי הממשלה ובתי המשפט עובדים במתכונת מצומצמת אם בכלל. בקיצור: זה דומה מאוד לקורונה. ובניגוד לנגיף, הטילים הם איום מוחשי מאוד וידוע היטב. אמורה להיות תוכנית סדורה למקרה כזה, שניתן להשתמש בה לכל הפחות כבסיס להתמודדות עם הקורונה. אז מדוע אין תוכנית ללמידה מרחוק? ומדוע בתי המשפט לא ערוכים לדיונים בווידאו? ומדוע משרדי הממשלה לא מסוגלים לתת שירותים און-ליין? ומדוע יש צורך בחקיקה מזורזת כדי להעניק שירותים פיננסיים בטלפון וברשת? ובקיצור: מדוע כל הצעדים מול הקורונה נראים כמו תגובות הנשלפות מן המותן?

ועדת החקירה תצטרך לתת את דעתה לאופן בו על ישראל להתכונן למצבי חרום רפואיים, גם אם לא בהיקף של הקורונה. וזה אומר: להכין תוכניות מגירה שיתבססו על ההכנות לחרום ביטחוני. להטיל על שירותי המודיעין לאסוף מידע גם על איומים בריאותיים. להתאים את החקיקה הקיימת כך שניתן יהיה להפעיל אמצעים מתאימים גם מול חיידקים ונגיפים. ושוב בקיצור: להבטיח שבפעם הבאה, התגובות לא יישלפו מן המותן.

אין זה סוד, שמערכת הבריאות שלנו סובלת מפיצול אישיות: כוח אדם ויכולת מקצועית ברמה נפלאה, תיקצוב וניהול ברמה ירודה. הנה כמה נתוני השוואה בינלאומיים מאירי עין. בשנת 2017 הייתה ישראל במקום ה-29 מבין 35 חברות OECD בהשקעה הציבורית בבריאות: 61% מתוך התקציב, לעומת ממוצע של 71% בארגון המדינות המפותחות. באותה שנה היינו במקום ה-28 בהשקעה בבריאות מכלל הוצאות הממשלה: 12% לעומת ממוצע של 15%.

בשנת 2018 הוצאנו על בריאות 7.5% מהתמ"ג, נתון שהציב אותנו במקום ה-23 בין מדינות OECD; ממוצע הארגון היה 8.8%. ההוצאה על בריאות אומנם עלתה בחצי נקודת האחוז מאז 2012, אבל נשארנו באותו מקום – כי בכל העולם ההוצאה עלתה, ואנחנו נותרנו ברמה נמוכה. חשוב לציין עם זאת, כי בחינוך אנחנו טובים בהרבה: 6% מהתמ"ג ב-2016 ועלייה של 21% מאז 2005, לעומת ממוצע של 5% ב-OECD וירידה של 5% בהתאמה. הדבר נובע מכך שאנחנו מדינה צעירה מאשר ממוצע OECD, ואלו הם סדרי עדיפות נכונים; יש לבחון אותם לנוכח הקורונה.

המספרים באים לידי ביטוי בשטח. בשנת 2019 היו בישראל 2.2 מיטות ל-1,000 תושבים, לעומת ממוצע של 3.6 ב-OECD. אז שוב, נכון שהדבר עשוי לנבוע מההבדל בהרכב האוכלוסייה, אך שימו לב לכך שמספר בישראל ירד ב-22% מאז 2002 לעומת ירידה של 15% בלבד ב-OECD. הירידה בכללותה נובעת משיפור ברפואה המונעת ובדרכי הטיפול – אבל מדוע אצלנו היא חריפה יותר? ועוד נתון: מספר הרופאים ל-1,000 נפש ירד מ-3.45 בשנת 2000 ל-3.32 בשנת 2010 ול-3.14 בשנת 2017 – ירידה של 9% ושל 5% בהתאמה. המשמעות היא, שנכנסנו לקורונה עם מחלות רקע קשות.

ועדת החקירה תצטרך לשאול מדוע כל זה קרה, מיהם הנושאים באחריות לכך והם זוהי מדיניות נכונה בראייה כוללת. מדוע בשנים בהן חלקו של תקציב הביטחון הולך ויורד, חלקו של תקציב הבריאות יורד גם הוא. מדוע מדינה ששולחת צוותי חרום נפלאים לכל אזור אסון בעולם, אינה מסוגלת לענות על צרכי אוכלוסייתה-שלה. מדוע מספר המיטות יורד יותר מאשר בעולם המפותח. מדוע בכל שנה המחלקות הפנימיות מוצפות בחולי שפעת רגילה. בקיצור: מדוע מדינה עם רמת רפואה של המאה ה-21 נמצאת ברמת שירות של המאה ה-20.

בהנחה ששיעורי התחלואה והתמותה יישארו כמו שהם כעת, ואפילו אם חלילה יעלו במקצת, הרי שהממשלה מצליחה במשימה המרכזית: להציל חיים. בעוד מעצמות כמו ארה"ב ובריטניה ומדינות חזקות כמו איטליה וספרד מתמודדות עם תמותה בשיעורים של למעלה מ-10%, ישראל הקטנה עומדת על 0.8%. זהו נתון מרשים ביותר, והקרדיט עליו מגיע בראש ובראשונה לבנימין נתניהו. וגם לאלפי אנשי הצוותים הרפואיים, שעושים עבודה מדהימה בתנאים קשים מאוד, תוך סיכון עצמי מתמיד.

ניתן גם לומר בסיפוק, שמדינות אחרות ביצעו אחרינו את הצעדים המרכזיים של ריחוק, בידוד ומגבלות תנועה. נתניהו ויתר מקבלי ההחלטות הבינו מהר מאוד, כי אין סתירה בין בריאות לבין כלכלה, אלא להפך: הדרך להבראה כלכלית חייבת לעבור בהחלמה רפואית. אין טעם לחזור לעבודה, אם המשמעות תהיה שאחרי שבוע-שבועיים יהיה צורך לסגור שוב את כל המדינה ואולי בצורה הדוקה עוד יותר.

אחרי המחמאות, יש גם מקום להרבה תהיות המצריכות תשובה. המרכזית שבהן היא, מדוע ניהול המשבר נותר בידי משרד הבריאות – שהוא מאסדר לימי שגרה – ולא הועבר לידי משרד הביטחון, בעל הניסיון והמיומנות בניהול מצבי חרום. האם היה כאן שיקול פוליטי של נתניהו, שנבע מהיריבות שלו עם השר נפתלי בנט? ועוד שאלה ברמת-העל: האם לא ניתן היה לעבור מוקדם יותר להתמקדות באיזורי הסיכון ובקבוצות הסיכון? ישראל היא מדינה קטנה ולצערנו מלומדת במצבי חרום, וייתכן שניתן היה לנהל את המשבר בצורה חכמה ונקודתית יותר, ולא בצעדי רוחב כמו מדינות גדולות בהרבה מאיתנו.

יש גם כשלים מהותיים בניהול הפסיכולוגי של המשבר. סקר שנערך בארה"ב בשבוע האחרון של מארס העלה, כי 45% מהמבוגרים אמרו שהמגיפה השפיעה על מצבם הנפשי, כאשר 19% מגדירים זאת כ"השפעה ניכרת". הסיבות ברורות: חשש בריאותי ופחד כלכלי, וכל זה כאשר סגורים בבית בלא תאריך שחרור ידוע. במצב כזה, חובתם של מקבלי ההחלטות היא להביא בחשבון גם את ההשלכות הנפשיות, למשל על קשישים מבודדים או על מי שמבחינתם תפילה בציבור היא סם חיים. עליהם גם להעניק אופק – מעורפל ככל שיהיה: לתת סיוע כלכלי ממשי ומיידי (ועל זה נדבר בהמשך), להציג תוכניות להתאוששות, לדבר על דרך היציאה מן המגבלות. זה נעשה אצלנו, אם בכלל, בצורה מועטה ביותר.

הכישלון הגדול ביותר בניהול משבר הקורונה, נכון לעכשיו, הוא בתחום הכלכלי. נחזור ונאמר: המגבלות היו חיוניות למרות המחיר הכלכלי הכבד. הכישלון הוא בדרך בה הממשלה מתמודדת עם ההשלכות של המגבלות הללו.

מהרגע בו היה ברור שאנחנו הולכים לתקופה ארוכה של הגבלות – וזה היה ברור די מהר למי שבדק את המתרחש בעולם – הייתה חייבת להיעשות עבודה מקיפה למיפוי הנזקים ולמתן פתרונות. גם כאן, ניתן היה לצפות שייעשה שימוש בתוכניות האמורות להיות קיימות לשעת חרום ביטחונית (ע"ע חיזבאללה) ובניסיון שנצבר באירועים ביטחוניים קודמים (ע"ע מלחמת לבנון השנייה ומטחי הטילים התקופתיים בדרום). זה לא נעשה וחייבים לבדוק מדוע.

כאשר כבר פורסמה התוכנית בסך 80 מיליארד שקל, היא התבררה כבלוף אחד גדול. עמדנו כאן השבוע על כך שה"סיוע" לעסקים קטנים, שהם הנפגעים העיקריים מן המשבר, הוא עבודה בעיניים: כמעט כל הסכום ייבלע מיידית בהוצאות הקבועות, ומה שיישאר – יילקח בחזרה בידי רשות המיסים בשנה הבאה. מדינות אחרות פתחו את הכיס ובעיקר פעלו בצורה מהירה ופשוטה: צ'קים למשקי הבית (ארה"ב), מזומן לעסקים (גרמניה), מימון ללא מגבלה לתשלום משכורות (בריטניה).

הכישלון הזה נובע משני גורמים עיקריים. האחד: את התוכנית הכינו אנשי משרד האוצר, שהאינסטינקט שלהם הוא לגבות ולא לחלק, ושמנותקים מן המציאות האמיתית. ועדת החקירה תצטרך לשאול מדוע הם לא נעזרו באנשי עסקים בקנה מידה עולמי שיושבים בישראל (איתן ורטהימר, גיל שוויד, אמנון שעשוע, יוסי ורדי – דוגמאות בלבד) ומדוע לא ביקשו סיוע ממוחות מעולים המתהלכים בינינו (כמו ישראל אומן, אלחנן הלפמן, אריאל רובינשטיין ודן אריאלי) וגם ממי שכבר התגייסו לעזרתנו בעבר (כגון סטנלי פישר).

השני: בנימין נתניהו ומשה כחלון אפשרו לדרג המקצועי לפעול לבדו ולעבוד עליהם בעיניים. כחלון ממילא מעולם לא הבין יותר מדי, הכניס את המשק למשבר בגרעון ענק ומזה שנה כל רצונו הוא לעזוב ולעשות לביתו. אבל נתניהו בהחלט מבין, הוא היה שר אוצר מצוין, וכאשר הגישו לו את הבלוף הזה – היה צריך לשלוח את פקידי האוצר לחל"ת ולגייס את מיטב המוחות כדי שייעצו לו. הצלת המשק אחרי המגיפה מחייבת את טיפולו של ראש הממשלה בדיוק כמו הצלת חיים במהלכה.

ועדת החקירה גם תוכל לשאול מדוע לא נוצלו מקורות מימון רבים. בידי בנק ישראל יתרות מט"ח של 131 מיליארד דולר, המיועדות בין היתר לייבוא בשעת חרום ולנזילות בשעת משבר פיננסי – מטרות המצדיקות לגמרי שימוש כעת בחלק קטן מהן; די ב-10% כדי לממן סיוע אמיתי לעצמאים. יש מקום לבחון את האפשרות לקבוע בחוק, כי בשעת חרום ובכפוף לעמידה באמות מידה כלכליות – הממשלה תוכל לאכוף על בנק ישראל למכור אחוז מסוים מן היתרות או להשתמש בהן למימון המגזר העסקי.

מקורות נוספים שלא נוצלו: האפשרות להדפיס כסף, כי האינפלציה בפועל היא 0.1% לעומת יעד של 3%-1%; שימוש בתקציבים שלא נוצלו בשל המצב, כולל תשלום על עבודות ושירותים שכבר לא יוזמנו; הטלת מילווה חובה, אם בצורה רוחבית ואם על בעלי הכנסות גבוהות; ועשרות מיליארדי שקלים השוכבים בבנקים כאבן שאין לה הופכין, ושאותם יכלה הממשלה ללוות לטווח ארוך ולחלק כמענקים. ואם הזכרנו את הבנקים – ראוי שהוועדה תבדוק את התנהלותם בזמן המשבר ובמיוחד את סירובם להלוות כספים למי שנזקקו להם כאוויר לנשימה.

זה שאנחנו חלשים מאוד בהסברה – ידוע היטב מזה שנים. כמו בהרבה תחומים אחרים, גם בפרסום ובשיווק יש לנו ראשים יצירתיים ברמה עולמית, אך ממשלות ישראל לדורותיהן מתעקשות שלא להשתמש בהם ולהותיר את שמנו הטוב למשיסה בגויים. משבר הקורונה מלמד, שהבעיה הזאת איננה רק כלפי חוץ ובשגרה, אלא גם כלפי פנים ובחרום.

אחד מכללי היסוד לניהול משבר הוא: אדם אחד מדבר, ורצוי שיהיה זה הבכיר ביותר. במקרה כמו הקורונה, ודאי שרצוי שאותו בכיר יצרף אליו את אנשי המקצוע. אבל בעיקרון – הדברור של המשבר היה חייב להיות מרוכז בידיו של נתניהו. הוא עשה זאת, אך בצורה חלקית ושגויה בשני מישורים. ראשית, פקידים במשרד הבריאות התרוצצו בין האולפנים ופטפטו ללא הרף, בעיקר תוך הגברת הפאניקה וחוסר הוודאות. שנית, נתניהו קיים תדרוכים בלא לענות על שאלות במקום לקיים מסיבות עיתונאים. התוצאה של שני אלו יחדיו הייתה מסרים מבולבלים וסותרים שפגעו באמון הציבור, שהוא קריטי בשעת משבר. את התוצאה ראינו בריבוי המקרים של זלזול בהוראות – וממש לא רק אצל החרדים.

הבעיה מול המגזר החרדי היא, שהמסרים מועברים בעיקרם בידי אנשים שהחרדים אינם מחשיבים אותם באמצעי תקשורת שהחרדים אינם משתמשים בהם. יעקב ליצמן הוא לכל היותר שחקן משנה בחסידות גור; קובעי הקו הם הרבנים למגזריהם, חצרותיהם וענפיהם. בעיה דומה וחמורה יותר יש מול המגזר הערבי, שבכלל אין לו נציגות בקרב מקבלי ההחלטות ומסביריהן. נתניהו התעלם כמעט לחלוטין מ-20% אלו מאזרחי ישראל, כאשר מסריו – במיוחד השבוע – פרטו כולם על נימי ההיסטוריה היהודית.

נקודה נוספת הנוגעת להסברה היא ריבוי ההדלפות מהישיבות, בעיקר במשרדי הבריאות והאוצר. הציבור קיבל מידע בוסרי על תוכניות והצעות שהיו בשלבי מחשבה ודיון, ואשר הוסיף לחץ מיותר על זה ששרר ממילא. כאן עולה השאלה, האם יש להתייחס להדלפות כאלו כמו אל הדלפות בנושאי ביטחון רגישים – דהיינו, לעשות הכל כדי למצוא את המדליפים ולמצות את הדין איתם. על חוסר האחריות של התקשורת, שמיהרה לפרסם כל שביב מידע כזה, אין הרבה מה להוסיף.

למרבה המזל, הציבור הישראלי ברובו הגדול – שוב, למוד נסיון המלחמות והפיגועים והטילים – הוא ממושמע ויודע להתלכד בשעות מבחן. בלא תכונות מחממות-לב אלו, המחדלים בניהול התקשורתי של המשבר היו עולים בחיי אדם. מן הראוי שוועדת החקירה תבחן גם היבט זה.

מעבר לשאלה הרגילה של אחריות ישירה ומיניסטריאלית מצד הדרג הפוליטי – הן להצלחות והן לכשלונות, הן בעבר והן בהווה – משבר הקורונה מעורר כמה נקודות ייחודיות המצריכות התייחסות, בשל המצב חסר התקדים בו מצאה אותנו המגיפה: בעיצומה של מערכת בחירות שלישית בתוך שנה, ועם ממשלת מעבר בת כמעט שנה וחצי. נכון, רוב השאלות הללו אינן לוועדת חקירה – אבל לציבור יש זכות לשאול אותן ולנבחריו יש חובה לענות עליהן.

בנימין נתניהו: האם ועד כמה הושפעו מהלכיו בזמן הקורונה משיקולים פוליטיים? האם המו"מ על הרכבת הממשלה גזל זמן חיוני מן הטיפול במגיפה? מדוע לא העביר את האחריות לידי נפתלי בנט? האם גילה יד רכה מדי כלפי המגזר החרדי? מדוע התעלם מן המגזר הערבי?

בני גנץ: מדוע לא התגייס מיד ובצורה מלאה להקמת ממשלת אחדות? מדוע התעקש על פרטי-פרטים של המו"מ הקואליציוני בימי השיא של הקורונה? האם בחסות הקורונה הוא סוחט מנתניהו משרות ממלכתיות לכל אנשיו?

יאיר לפיד ומשה יעלון: האם הם לא הבינו את גודל המשבר, או שאובססיית "רק לא ביבי" עולה בעיניהם על כל שיקול אחר – כולל טובת המדינה וחיי אזרחיה?

יעקב ליצמן: מדוע לא מינה רופא למנכ"ל משרדו? מדוע אפשר לבכירים במשרד להופיע בתקשורת ללא הגבלה? עד כמה הצעותיו, דרישותיו והחלטותיו היו מוטים פוליטית? האם הוא פעל בצורה עצמאית או שהיה מחויב לרבי מגור? האם באמת הפר את המגבלות שמשרדו הורה עליהן?

ראובן ריבלין: למה לא שמענו אותו הרבה יותר? מדוע הנשיא האהוד לא הופיע פעם בכמה ימים כדי לקרוא לציבור כולו למלא את ההנחיות וכדי להחמיא לרבבות הרופאים, השוטרים, החיילים, האחיות וכל היתר?