יחסי ישראל-ארה"ב מהווים תופעה ייחודית במדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. לדוגמה, במקרים רבים הנשיא, הסנאט ובית הנבחרים מעצבים מדיניות המושפעת במידה רבה על-ידי אהדה שורשית של רוב הציבור האמריקני את ישראל, גם אם המדיניות מנוגדת לעמדת הדרג המקצועי של מחלקת המדינה והמועצה לביטחון לאומי בבית הלבן.
לעומת זאת, בדרך כלל, מדיניות ארה"ב כלפי מדינות העולם מושפעת במידה רבה על-ידי הדרגים המקצועיים בבית הלבן ומחלקת המדינה, ומעצבת בדרך כלל את עמדת שני בתי המחוקקים והציבור בארה"ב.
שורשי היחס המיוחד של רוב תושבי ארה"ב כלפי ישראל הם
בני 400 שנים, מאז שהגיעו המתיישבים הראשונים ל"עולם החדש" (ארה"ב). ומכאן תוצאות
סקר "גאלופ" מפברואר 2020 על אהדת תושבי ארה"ב למדינות העולם. ישראל זוכה ל-74 אחוזי אהדה, שהיא הגבוהה ביותר מאז 1989 חוץ מ-1991, כאשר היינו מטרה לטילי
סדאם חוסיין. אומנם קנדה, בריטניה, גרמניה, צרפת, יפן והודו מקדימות את ישראל, אך, שלא כמו ישראל, הן אינן מהוות מטרה שיטתית לביקורת חריפה של ממסד מחלקת המדינה, "ניו-יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948), CNN וחלק ניכר מאוניברסיטאות ארה"ב. בניגוד לישראל, הרשות הפלשתינית זוכה רק ל-23 אחוזי אהדה ומקדימה רק את אירן,
קוריאה הצפונית, אפגניסטן ועירק.
רוב האמריקנים מכירים במכנה המשותף הערכי בין ישראל וארה"ב בכל הקשור לערכי יסוד תרבותיים, מוסריים, משפטיים, רעיוניים ודתיים ארוכי-טווח, בנוסף לעמידה מול איומים ואתגרים משותפים, שהם כבדי-משקל יותר מחילוקי דעות בתחום הסכסוך הערבי-ישראלי והנושא הפלשתיני.
רוב האמריקנים מעריכים את הידידות העקבית של ישראל, בניגוד לחוסר העקביות של מדינות ערב וגם של מדינות אירופה, בנוסף למאפיינים חיוניים של החברה הישראלית: חדשנות, אופטימיות, פטריוטיות, סולידריות וקשר לשורשים. הבסיס הרחב של תמיכת הבוחרים האמריקנים, יחד עם
שיתופי הפעולה המתרחבים בין ארה"ב וישראל, הביאו למערכת יחסים ייחודית בסימן V: הרעת יחסים החוזרת לאיתנה במהירות, בניגוד למערכת יחסים בסימן U: הרעת יחסים המשתקמת באיטיות.
סיוע ביטחוני
לדוגמה, השמדת הכור הגרעיני ב-7 ליוני 1981 הביאה לתגובה קשה של ארה"ב, כולל השעיית אספקת מטוסי קרב. אבל ב-1 לדצמבר 1981 נחתם הסכם לשתוף פעולה ביטחוני נרחב, שהכיר בחיוניות ישראל במאבק מול טרור איסלאמי וברה"מ, ותרומת ישראל למודיעין, לכוחות המזויינים והתעשיה הביטחונית של ארה"ב.
ב-15 לדצמבר 1981 החילה ישראל את החוק הישראלי על רמת הגולן וזכתה לקיתון רותחין מארה"ב, כולל השעיית ההסכם שזה עתה נחתם. אבל, ב-29 לאוקטובר 1983, למרות התנגדות חריפה של ארה"ב ל"מלחמת לבנון", נחתם הסכם לשתוף פעולה חסר תקדים, שהמחיש את משקלה העולה של ישראל על-רקע זעזועי המזרח התיכון.
ב-3 למרס 2015 הגיע העימות בין הנשיא אובמה לרה"מ נתניהו לשיא חדש, בעקבות נאום נתניהו בפני שני בתי הקונגרס (שזכה לתמיכת רוב הבוחרים ונבחריהם בקונגרס), כאשר תקף את הסכם הגרעין המתגבש. אבל, ב-4 לספטמבר 2016 נחתם הסכם שהגדיל את הסיוע הביטחוני האמריקני השנתי ל-3.8 מיליארד דולרים ל-10 השנים הבאות. ההסכם מבטא את הכביש הדו-סטרי לתועלת הדדית בקשרים הביטחוניים, וחשיבות גוברת של ישראל במאמץ לפיתוח טכנולוגיות מתקדמות ביטחוניות ואזרחיות.
שיתופי הפעולה מתרחבים על-רקע העמידה המשותפת מול איום האייתולות על האזור והעולם, בנוסף לאיום הטרור הסוני (דאעש, אחים מוסלמים, וכו'), האיום המתגבר של
ארדואן השואף לשקם את האימפריה העותומנית, אי-היציבות הגוברת של משטרים ערביים פרו-אמריקנים והסכנה הגוברת להתפוררותם, רפיסות אירופה והיעילות המוגבלת של נאט"ו.
לדברי האדמירל ג'יימס סטברידיס, שהיה המפקד העליון של נאט"ו בשבועון "טיימס" (5 לינואר 2017): "השותף הצבאי הטוב ביותר, במזרח התיכון. היא ישראל.... ארה"ב תפיק תועלת רבה מהגברת שתוף הפעולה עם ישראל... ארה"ב וישראל חזקות יותר כאשר הן משתפות פעולה..."
