סקירה ספרותית על סיפרו של אלי עמיר "תרנגול כפרות" <br>

תרנגול כפרות - עוצמתה של כותרת

מדוע נבחר שם הספר לפי תיאור המופיע רק בסוף הספר? הבאת התרנגול השחוט (שלא על-ידי שוחט מוסמך) הביתה לקיום מצוות הכפרות של יום הכיפורים? לדעתי הכותרת המסכמת את הפרק האחרון בעצם מסכמת את הספר כולו במשפט אחד בעל עומק משלו, שיש להבין אותו ולראות אותו כמעין אבן שואבת לספר כולו.

התרנגול צועק (קוקוריקו) והכפרות הן הסמל לכפרה על העוונות. לכאורה פשיטא היא אך ברובד הספר לא כך הוא: צעקת התרנגול היא צעקת העולים החדשים. הצעקה החרישית, הצעקה הזועקת, הצעקה הפנימית; הכואבת, הצורבת, צעקה שפירושה היא הזרות. הרצון להיקלט, להידמות "לאזוריים" ואולי להיטמע ביניהם מחד-גיסא, ולא לאבד את אבא ואמא ואת המסורת הבגדדית יהודית בת דורות, מאידך-גיסא. קונפליקט שאם אתה מקיש זה בזה נשמעת הצעקה הגדולה של אותו הדור, שמצאה את ביטויה בצורה מעשית בשנות השבעים של המאה העשרים דרך הפנתרים השחורים סעדיה מרציאנו וצ'ארלי ביטון עד 1992, ותנועת האוהלים עם ימין סוויסה בשנת 1973 ועוד אחרים שזעקו את "תרנגול כפרות" הלכה למעשה. זוהי צעקת התרנגול.

ומאידך כפרות! כפשוטו: מנהג יהודי שבערב יום הכיפורים מסובבים תרנגול מעל ראשו של היהודי המאמין ומבקשים שהתרנגול ילך למיתה כתחליף לאדם, אשר ילך לחיים טובים. ברובד הסיפורי של אלי עמיר, לכפרות יש משמעות עמוקה יותר: "והיא בחלק הטריטוריאלי של הקיבוץ. כאן האלוהים וכל אשר מאחוריו הם, בהשאלה, כעין כפרתם של הסוציאליזם, חופש הדעה, ההחלטה והעשייה של האדם כייצור חברתי בקיבוץ, כנגד הכפייתיות המסורתית הדתית של בית הכנסת, ותחום סביבותיה המחזיקים בדת ומסורת ואלוהים מעל הכל. זו לדעתי המשמעות הכוללת המקיפה והעמוקה של "תרנגול כפרות".

האסוציאציות והשיבוצים התנ"כים ב"תרנגול כפרות"

עדינות ותנ"ך

אלי נוקט בעדינות קלה בתיאוריו את הרטט המיני של האוהבים, והיפה הוא שהוא בוחר בכינויים משיר האהבה המופלא והטוב ביותר בכל הזמנים, והוא שיר השירים. שני פסוקים עומדים מול עיניו של הסופר שחי את התרבות והמסורת הדתית שקיבל מהבית, על-אף שהקיבוץ "קלקל" משהו מערכי הדת והמסורת שעליהם הוא גדל.

הפסוק הראשון הוא: "ד "הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" שיר השירים ב פסוק ד.

"אי-שם, תחת חגורתו, בלי לשאול לדעתו, היה מזדקר דגל קטן, והוא היה מתכופף כאילו תקפו אותו כאבי בטן ורץ לבית - השימוש (119).

הפסוק השני הוא: "גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם". שיר השירים פרק ד פסוק י"ב.

"נילי הייתה גוזרת ומקצרת את מכנסיה עד שהיו לרצועה דקה המכסה בקושי את המעיין..." (155).

לפי זה הוא קורא בשפה עדינה לשמנדריק הגברי בשם דגל ולבת זוגו הנקבית בשם מעין. לפעמים הוא נזכר באכיש מלך גת שאמר החסר משוגעים אני? וקורא לשמנדריק המשוגע, כאמור, "חפון כבר צעק המשוגע שלי ושוב זינק קדימה. במשחקי האהבה הוא יכול להיגרר אחרי אהובתו "כיצחק אל העקדה" (217 בספר).

כסופרים עבריים אחרים, גם אלי עמיר מושפע מביטויי ספר הספרים וכן מהספרות התורנית של חז"ל ואסוציאציות מכאן ומכאן נראות לא אחת בספר. אלו ואלו בבחינת קישוטים, פעמים הומוריסטיים, שובביים ומעלים חיוך אצל הקורא.

ביטוי תנ"כי נוסף הוא "תמול שלשום" - "הכל היה כתמול שלשום" - ה וַיֹּאמֶר לָהֶן רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם. בראשית לא פסוק ה.

השפעת פתגמים כמו למשל "אם מוחמד לא בא אל ההר ההר יבוא אל מוחמד", ותרגומו, או הפרפרזה על כך: "החליט כנראה... שאם הירח לא בא אל יורם יורם ילך אל הירח (הירח כינוי לטוסיק של נילי מכנסיים!).

שפת הדיבור

אלי עמיר אומן השיח והדו שיח. אנשים מדברים בשפתם הם, היינו בהגיית המילים כפי שהם מסוגלים להגות אותם בניב ובאקצנט האופייני להם. בוזגלו העולה החדש ממרוקו ההופך כל שין לסמך, סלוסה במקום שלושה. אפילו הקללות מדברות את אומריהן: "פיזדמטי", "קיבינימט". ההונגרי גם מדבר בלשון עילגת כמו למשל: "טומטום מהר מכאן לפני אני מתחרט" (25). אוח מוצל אומר: "אמרתי לך שם שלי חיים".

שפת הדיבור, קרי דו-שיח, הערות ביניים וכו של הדוברים בספר, עד כמה שנראית פשוטה אולי, אפילו יומיומית וזולה, דווקא עשויה בחן וטעם, ומוסיפה אותנטיות ומקוריות מצד אחד, ומצד שני מקרבת את הקורא אל הסיפור, ואולי אפילו מכניסה אותו פנימה. שהרי גם הוא אומר לפעמים "אבוס עינך". גם הוא אומר" יאללה", " אהלן וסהלן", "כפרה עליך". ואם אינו אומר הרי שומע את המדברים כך לידו. בוזגלו מדבר בסמך. כמו שיוצאי מרוקו האסלים לפעמים מדברים.

כלומר, שימוש בשפה העילגת נותן טעם של אותנטיות לסיפור ויותר מזה מקרב את הקורא לסיפור עד כדי שילובו בו. זה בהחלט נשמע אחרת אם פרחח אומר "בואנה יה בן זונה" או "שמא מוכן אתה לגשת אלי"? ואלי יודע יפה לתת את הצבע הנכון במקום הנכון ואת עוצמתו במינון הנכון! שוו בנפשכם תזמורת כלים עומדת על הבמה והמנצח נותן את האות מתי כל אחד נכנס, באיזו עוצמה ובאיזה צבע; רועש, חלש, רך... כך אלי הסופר משחק עם הדמויות שייצר ושם בפיהם את הטון הנכון והכניסה בעיתוי הנכון לדו שיח או לרב שיח.

4. הכינויים כתחליף לשמות

לא אחת נוקט אלי בציון מאפיין מסוים בדמות ובכך מעלה אותה מעבר לשם. למשל, ברגע שאומר "ירוק העיניים" במקום השם הפרטי של הבחור, עולה מול הקורא הדמות מבחינת תוכנה האישי. כך לגבי נילי מכנסים. כאן נוקט בשם ובאיפיון החיצון שלה המלמד על דרך התנהגותה. כך גם "חזה מר עולם" ואחרים.

את בוזגלו הוא מאפיין הן בשם משפחתו שמצביע על מוצאו, והן על-ידי צורת הגייתו את המילים עם סמך במקום ש'. "אתה עוד ממסיך במקום ממשיך", "מיסהו סיפר להם סהכו אותך" וכד'. כלומר, בנוסף לנדבכים השונים המוספים מהתחלת הספר או תוך כדי התקדמותו לבניית הדמויות, יודע אלי גם "לתת בהם סימנים" - זה ירוק עיניים זו בעלת המכנסיים. "נילי מכנסיים" - כך הכינוי מוסיף לה איפיון של מתירנות, או הרצון להיות משדרת מיניות ומושכת.

גם בכך נותן אלי את ההיבט הצברי הארצישראלי בבניית דמויותיו. והזדהות הקורא. שהרי גם אנו בני הדור הקודם והעכשווי מודעים לכך, וחווינו גם את התופעה שהילדים נוהגים לכנות את חבריהם בכינויים. כינויים, שיכולים לפעמים להצביע על קלות הדעת והאכזריות של הילדים המכנים את הילד במאפייני גוף מיוחדים שלו כמו למשל ישראל אוזניים (בגלל שיש לו אוזניים גדולות) או משה בעל האף בשל אפו המכוער וכדומה.

5. פערים תרבותיים כפתח לכשל וקשיים

הבלבול, בשל הבורות הנובעת מאי ידיעת המנטליות, ההתנהגות והרקע של בני העולים החדשים על-ידי אנשי הישוב, יצר פער תרבותי התנהגותי בלתי נמנע בין שתי קבוצות. לדוגמא: הם לוקחים עירקים לקריית אורנים, ובוזגלו המרוקאי אומר: "הם לא רוצים מרוקאים". היינו, תחושת הקיפוח הבין עדתית בין המרוקאי המרגיש נחות, לעומת העירקים המועדפים על-ידי אנשי הישוב, לדעתו כמובן.

ובאמת הם מתחקרים את בוזגלו ולא מעבירים אותו מידית! כאמור: "הם סקרו את בוזגלו, שאלו ותיחקרו אותו" (שם עמוד 40). והמדריכה בספק שואלת את המדריך: "הוא ירגיש טוב עם האחרים"? נורי, חברו העירקי, מציל את המצב ועונה במקום המדריך כן כן הוא חבר שלנו זה בסדר וכו'. כלומר הקטע הסיפורי הפשוט הזה, לכאורה, ברובד השני, הוא עמוק. מראה על הבורות של הקולטים. בורות שמתבטאת גם ביחס אליהם (בבחירה) וגורמת גם לבלבול בין בני העדות השונות עירקי ומרוקאי...

היינו, אנשי הישוב בארץ, האנשים הקולטים, המדריכים בחברת נוער, המדריכים בקיבוצים, לא היו ערוכים ומוכנים באופן מושלם לקבלת עולים. חסר היה להם חלק חשוב מאוד והוא הרקע התרבותי שלהם והמִנהגים שלהם. קטע שיצר פער תרבותי והבנתי וגרם להם לבעיות הן בקליטה והן בהטמעה.

קטע חשוב ברובד העמוק יותר הוא הקטע המתאר את החלפת השמות הלועזיים לשמות עבריים. אין לקרוא קטע זה כפשוטו, אלא להסתכל היטב על עוצמת הכאב, השוני, והמהירות השטנית, שעולים מבין השורות. והנה הדברים הלכה למעשה: העירקים מול ילדי הקיבוץ הצברים (עמ' 48-49). שלא לדבר על התמימות וחוסר הידע של העולים מהמעברה מול "נפלאות" הקיבוץ: השם "צברים". ליוסי השמן, למשל, ברור שהוא שייך להורים שלו. ולעופר ברור שיוסי שייך לקיבוץ. לא ברור גם מדוע אין כאן בית כנסת?! והקריאה גם נשמעת: "אוי ריבון העולמים איך נפלנו", קונן בן הרב.

אך המכה מתחת לחגורה באה מיד עם החלפת השמות: עבד אל עזיז ייקרא מעתה אבנר. למה? כי כך החליט עופר בן הקיבוץ. גזירה שווה לגבי פוזיה שתקרא אילנה, ג'מיל ייקרא יורם ונורי - נמרוד.

אך נורי מתעקש:

"נורי התעקשתי"

"נמרוד", חזר עופר, מתעלם מדברי

"נורי" הוספתי להתעקש "וגו'"

חוסר המודעות וחוסר הידע החברתי בקליטת העולים עובר כחוט השני לאורך הספר בלא מעט מקומות. גם ההתבטאויות גסות ומחרידות כמו למשל: "חיות, איפה גדלתם על העצים"? (עמ' 53) "פרימיטיביים", "כמו מהמערות".

שני דברים שתוצאתם השלילית היא מסר לדורות: טעות ראשונה, כבר אמרנו ודיברנו לעיל, על חלל או ריק בידע מצד הצברים על תרבות המזרח שהביאו אתם העולים החדשים. הטעות השנייה היא ההטמעה המהירה בלא שום הכנה מראש, בלא הבנה רגשית ורעיונית של העולה החדש, העומד בפני פתיחת אשנב לחיים אחרים, בארץ אחרת, בפולקלור שעדיין בחיתוליו, אך יהיה בסופו של דבר ארצישראלי.

והמסר: כדי לקלוט עולה מארץ אחרת, עליך להיות בקיא במסורת שלו, בחיי הקהילה שלו, בדת שהוא מחזיק בה, אפילו באמונות שלו, שיהיו טפלות עד כמה שיהיו, אתה הקולט חייב להכיר זאת. מסר שני: הקליטה צריכה להיות בדיבור בגובה העיניים. לא בחטף ולא בניצול מעמדך כקולט עד כדי כפיית תורתך ומדיניותך על האחר! שני כללי ברזל אלו מעביר אלי בקטע קצר זה שלכאורה נראה פשוט אך מאחורי הפשטות הזו בוכות השורות והמילים כואבות את לבם הרך השבור של הילדים האלו.

הפן הרומנטי בספר

ההתבגרות של חברת הנוער מהמעברה אינה מתחילה בהתאהבות רומנטית, אלא בתהליך טבעי שקל לו שיתרחש דווקא במקום קיבוצי שכזה כמו קיבוץ. בו יש מתירנות בלבוש, בדיבור, בהתנהגות, "והתצוגה" הנשית המעלה את הריר בפי הבנים, היא תרחיש יומיומי. בכך אין נורי יוצא דופן: "העפתי מבט ברינה... כשחשה במבטי זקפה את גבה, מבליטה את שדיה הקטנים... ואני מצאתי את עצמי פוסע לידה זקוף גב להפליא בתחושת גאווה שאת פשרה לא הבנתי" (עמוד 64).

כל כך יפה עושה זאת אלי עמיר שהקורא מבין את מה שנורי לא מבין. זו פנינה שגם היא מוחבאת בין השורות: ההתבגרות המינית והגאווה על היותה. הנה הוא הולך לצד המין השני בראש זקוף ובביטחון.

הסמן השני לבגרות המינית הייתה העמידה במחיצת אישה של ממש! נורי וסוניה: "נוריק, עדיין אתה כועס על כל העולם"? והובילה אותי לחדרה. לאורך כל הדרך גאו בגופי הריטוטים שהתביישתי בהם. התפללתי שלא תחוש בהם" (עמוד 108).

תחושת אהבה עם תחושות מיניות מתגברות מתקיימות עם ניצה. כפות ידי רטטו בבשרה הרך וחמימות נעימה זרמה בגופי... סחרחורת של הנאה שלא ידעתיה עד אז הציפה אותי וכו' (עמוד 152). וכן הלאה: בלילה ההוא ובלילות שאחריו הייתה דמותה של ניצה קבועה בתוך עפעפי... האש שהבעירה בי התלקחה ביתר שאת. הייתי מוכרח לראותה שוב (154).

אלו בהחלט סממניה של אהבה רוחנית מעבר לאהבה המינית. תשוקה וערגה, אל הצורה והתוכן כאחד, אל ערך האהבה, שלדעתי, לא ניתן להגדירה אלא להרגישה בלבד.

ההיבט ההיסטורי והמסר

מכירים אנו את טיבעו של הקיבוץ באותם הזמנים. הערכים שהיו כנכס צאן ברזל. ותורה, שחוקיה וערכיה כמוהם כתנ"ך שלנו. רוסיה אמנו סטלין אבינו. סוציאליזם ומה לא! באחד המקומות כותב אלי: "קירות חדר האוכל היו מקושטים בסיסמאות... "עבודה וחלוציות", "מולדת ושוויון", "קיבוץ גלויות ו"מיזוג גלויות". זה מזכיר לנורי תמונות אחרות מארץ רחוקה ובה העיר בגדד ובתוכה בנייני ציבור, משרדי ממשלה, בתי קפה ומועדונים ועליהם מופיעים כרזות מהקוראן וגו'.

לעניין זה נוגע לא נוגע כנימה היסטורית קלה הרצון להיטמע בצבריות, בישראליות, של העולה החדש. הנאיביות שהבקיאות במוצרט גריג בטהובן או שמטהובן יעשו אותך כאחד מהם. ולא היא! סלימה מורד ואום כולת'ם דווקא הן המחכות לך גם כאן בארץ החדשה. אך נורי חושב אחרת. הוא רוצה להיות בטהובן בן דת אום כולת'ום. נאיביות ואולי ברובד שני מלחמת קיום להצלחה ומצויינות בארץ החדשה בהיבט החיובי של הדבר. קטע היסטורי אחר הראוי לתשומת לב הוא סיפורו של דולק על האנטישמיות בפולין. מתוארים מחזות מחרידים ומסמרי שער.

לא תמיד האידיאלים והעקרונות היפים יכולים לעמוד בכורח המציאות. לפעמים המציאות חזקה יותר מכל אידאל, עקרון, ורצון ההגשמה. זאת נראה גם בהמשך " בנער האופניים".