ביבי ורבן גמליאל <br>

בשנותיי בחינוך הממלכתי של אז, למדנו תנ"ך והיכרנו קורט ממורשת ישראל, ותודרכנו לאהבת הארץ והשפה העברית (כיום גם לימוד התנ"ך הצטמצם). אך לא לימדו אותנו את ההמשך. ממילא איני יכול לקרוא דף גמרא בארמית. אבל במשך שנים נעזרתי בספרות משנה שהשתרעה מן החשמונאים ועד דוד בן-גוריון, מחורבן הבית ועד מנחם בגין, מיוחנן בן זכאי עד הרב אברהם יצחק הכהן קוק דרך המנהיגים הדגולים ונביאי השקר שקמו לעם היהודי בגולה. סיפור אחד אני מבקש לחלוק עימכם כאן:

רבן גמליאל לימד את חובשי ספסלו כי אין להתענג במשך שבעת ימי האבל. עד שמצאו כי בשבתו אבל במות רעייתו רחץ באמבטיה. הכיצד? שאלו אותו, והרי אמרת כי אסור להתענג ב"שבעה". נכון, השיב רבן גמליאל, אבל "אני איסטניס". פירוש שטחי: אצלי הרחצה אינה עינוג אלא צורך, היא כורח. לא הנאה אלא הכרח. כפייתי, דחף שאינו בר כיבוש.

אם אתם מאמינים לו שלא עבד עליהם בעיניים אלא שהוא באמת כזה הרי הוא כמו מי שהלך לקב"ן וקיבל שחרור מצה"ל לא מפני שהוא משתמט אלא מפני שיש לו בעיות נפשיות או אישיותיות אמיתיות. איני פוסק. מכל מקום בעידן המודרני זה סיפור מעשה ראוי לפסיכולוג.

ומדוע חזרתי בזיכרוני לסיפור מימי הבית השני? מפני שאני מחפש כף זכות למהלך מעורר הקבס של בנימין נתניהו שמבקש בחזרה מיסים ששילם לפני תשע שנים. הרי הוא מיליונר, יבושם לו; וכפי ששאל ד"ר אליעד שרגא, מניין 16 המיליונים בכיסו? אבל נניח שבסדר. ומדוע הוא לחץ על ארנון מילצ'ן לקבל תכשיט ולא ויתר על החלק השני? ועתה רוצה מתנה בעייתית מחבר אוסטרלי; ושואב מקופת המדינה לשפץ ולשדרג ולתקן כל דבר בביתו הפרטי - וילה - בקיסריה. אז נניח שלפני תשע שנים הוא שילם כמה רבבות שקלים שיכול היה לחסוך; ונניח שאילו עמד על כך אז היה אוגר את הכסף.

עדיין אני שואל אותו, כיצד מיליונר כבד כמוך, בתקופה זו שאנשים משוועים לביטוח לאומי בשל המדיניות שלך (נניח לרגע קט שצודקת) - האם אין בך את הרגישות לחוש כי זה לא הרגע, זה לא הזמן? אטימות נוראה. אוטם שריר הרגש. אך אני עוטה לרגע את גלימתו של לוי יצחק מברדיצ'ב ("סניגורם של ישראל") וטוען להגנת ביבי בלשונו של רבן גמליאל: "אני אסטניסט".

כלומר, בצע כסף הוא אצלי - ביבי - לא הנאה אלא כורח. משהו שרודף אותי. משהו שאיני יכול שלא לבקש לעצמי עוד ועוד. כמו אחד שמכור לסמים. כמו מעשן בלתי נלאה. לא יכול שלא לשלוח יד לכסף שלכאורה יכול היה להגיע לי. כאמור, מה שנקרא בימינו "דחף שאינו בר כיבוש". זה כפייתי. כמו הרחצה של רבן גמליאל. כמו הקלפטומניה אצל הלוקים בה. ואם זה באמת המצב של ביבי, ואם זה מה שהיה אומר לו הקב"ן הפסיכולוג, אז בחיי שאני מפרגן לו. יאללה, קח את הכסף.