חרף ידידותי מזה עשרות בשנים עם נשיא המדינה - ראובן (רובי) רבלין, והערכתי הרבה אליו, אינני יכול להתאפק שלא להגיב על הידיעה של יובל בנגו (מעריב, 27.12.20) ולאחר מכן כתבה בנושא זה בטלוויזיה, שבהן צוינה באותיות של קידוש לבנה לאמר: הנשיא רבלין, כתוצאה מלחץ של שדולת נשים, הורה להציב שלט מתחת לפסלו של הנשיא לשעבר
משה קצב, שבגן בית הנשיא, ובו צוין שהנשיא השמיני (משה קצב) הורשע באונס ונאסר.
במעשהו זה, חטא לכאורה הנשיא רבלין, ועבר על שתי מצוות לא תעשה. הראשונה, "ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כ"ב, כ"ז). וכאן לא הייתה קללה חד-פעמית, אלא היא חרותה וחקוקה על נחושת לדורי דורות. מצוות לא תעשה השנייה: "לא תלין נבלתו עד בוקר" (דברים כ"א, כ"ג) והמדובר באדם שחטא ופשע ונדון למוות בתלייה. התורה מצווה: די במיתת החוטא, אך אין לבזותו ועלינו "קבור תקברנו ביום ההוא", ולהורידו מעץ התליה.
ייזכר לטובה הנשיא המנוח
שמעון פרס, שלא נענה למחאות של שדולת הנשים לסלק את הפסל של משה קצב ולא עשה כמעשהו של רבלין.
אזכיר: היה נשיא שנחקר ארוכות במשטרה כששלדים בארונו, והעיתונות דיווחה בכותרותיה ובהרחבה על חשדותיו. כתוצאה מכך, הוא הגיש את התפטרותו כנשיא. ליד פסלו לא כתב מאומה הנשיא הנוכחי.
גם היום, אחרי שהנשיא קצב עבר שבעה מדורי גהינום וישב שנים בבית סוהר, הוא חדור הכרה שלא נעשה לו צדק. והראיה, לדידו, כאשר היועץ המשפטי דאז,
מני מזוז הציע לו עסקת טיעון מקלה מאוד שתוכנה: הוא אך ליטף את רגלה של המתלוננת ונישק אותה על לחייה. ובכל זאת, על-אף הפצרותיהם של בני משפחתו וסנגוריו, הוא סירב לעסקת הטיעון. הוא גרס אז וגורס גם כיום, שהיה יכול להוכיח את צדקתו בבית המשפט ויצא זכאי.
אנו חברי תנועת-ביחד והמועצה הציבורית להנצחת מעפילי "אגוז" בראשותי, חבים לנשיא קצב חוב של כבוד, שתמיד נענה לפניותינו ופתח את שערי בית הנשיא בפנינו. קיימנו כנסים רבי-שיח וטקסים. הוא תמיד קיבל אותנו בסבר פנים יפות.
כאשר יזמנו את המפעל ההיסטורי, הענקת מדליוני מעברה מוזהבים ותעודות הוקרה שמיות חתומות על-ידי ראש הממשלה המנוח
אריאל שרון והרב הראשי לישראל מרן אליהו בקשי דורוןז צ"ל, סברנו שיאה ונאה שהמדליון והתעודה הראשונים, יוענקו לנשיא משה קצב כיוצא מעברת "קסטינה", שהיא קריית מלאכי כיום. לאירוע, הוזמנו כ-250 אישים, ביניהם שרים, ח"כים, ראשי ערים, אישי ציבור וסופרים יוצאי מעברות, ולכולם הוענקו המדליון והתעודה.
ואולי כדאי לצטט משפטנים שצידדו בקצב: כך כתב השופט מישאל חסין-המשנה לנשיא ביה"מ העליון בראיון ל-ynet ב-16.10.2000: "אם תשאלו אותי, קצב כבר הורשע בתקשורת, שופטים צריכים להיות עשויים מברזל, כדי להתעלם ממה שכתוב בעיתונים, והוסיף: התערבות התקשורת פוגעת באופן חד-משמעי בהליך השיפוט, הנשיא כיום כבר הורשע, וסנגוריו יכולים לבקש למחוק האישום, משום שהייתה שפיטה והוא הורשע".
עו"ד יהושע רזניק-המשנה לפרקליט המדינה במכללת שערי משפט ב-3.5.2012: "משפט קצב, שהוא אחד ההזויים שנידונו בביה"מ הישראלי, המסמך הוגש תחת הכותרת "סודי" והוא לא פורסם מעולם, ואני לא מבין למה קבעו כותרת "סודי". הפכנו לחברה לא רגישה, אמות הסיפים לא רעדו כשנכנס האזרח מס' 1 לכלא. אני חושב שלא היה צריך להיות מוגש כתב אישום זה, מדובר בבית המטבחיים במקרים כאלה".
עו"ד מני מזוז-היועץ המשפטי לממשלה לשעבר בראיון לגלובס 16.6.2012: "פרקליט מחוז ירושלים עו"ד אלי אברבאנל ומנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה-עו"ד אפרת ברזילי טענו שצריך לסגור התיק כולו". עו"ד
רחל שיבר פרקליטת מחוז מרכז: "אין מקום להגשת כתב אישום". עו"ד
אביגדור פלדמן בראיון למעריב 29.6.12: "ככל שאני מתרחק ממשפט קצב, אני אומר-באחד הימים הוא ייבדק ויתגלה כעיוות דין נוראי, לדעתי אדם חף מפשע יושב בבית סוהר".
כיום, משה קצב מוצא נחמה לנפשו בלימוד תורה, במחשבת ישראל, בתלמוד ובהתעמקות בשקלא וטריא. לעתים בחברותא ולעתים באופן עצמאי. עיסוקים אלה, הפכוהו לרגוע יותר ושלו לדעתו.