בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
אתרי השואה ב"ירושלים דבלקן": גטו הברון הירש, ביתו של הנער המציל ג'קיטו מאסטרו, תחנת הרכבת ממנה יצאו השילוחים לאושוויץ והאנדרטה בשולי כיכר החרות בה התחוללה "השבת השחורה"
כמה מעשירי הקהילה היהודית בסלוניקי הקימו בתים מפוארים שעודם ניצבים על תילם - אבל כעת הם בידיים יווניות * לאחר שהבעלים ויורשיהם נרצחו, נטלו העירייה והממשלה את הבניינים; כל שנותר מן העבר היהודי הוא שלטים * מבין עשרות בתי הכנסת ובתי הספר נותרו בודדים בלבד
כבישים רחבים ועצים נאים הם סימן היכר לשכונה מטופחת. אבל הבתים המטים ליפול מלמדים שזוהי שכונת מצוקה. כך הם נראים כיום; אפשר רק לדמיין עד כמה התנאים היו איומים כאשר נדחסו לכאן יהודי סלוניקי לקראת גירושם לאושוויץ. זוהי שכונת ורדאר שבצפון העיר, אשר כונתה בפי יהודי העיר ומכונה עד היום במחקר "שכונת הברון הירש" ולאחר מכן "גטו הברון הירש".
השכונה הוקמה בשלהי המאה ה-19 בנדבתו של הברון מוריס הירש, מי שנודע בעיקר כמייסד החברה להתיישבות יהודית (יק"א) שפעלה להגירה מאירופה לאמריקה (ובמיוחד לארגנטינה), ולאחר מכן סייע לנהל את מושבותיו של הברון אדמונד רוטשילד בארץ ישראל, כאשר זה החליט להפסיק את התמיכה בהן. ליהודי סלוניקי תרם הירש גם את בית החולים שנשא את שמו, ואשר המבנה המקורי שלו עודנו משמש כיום את בית החולים המרכזי של העיר.
אחרי כל גירוש הובאו הקורבנות הבאים
ביתו של ג'קיטו מאסטרו. הציל מ"ניסויים"
בשנת 1890 השתוללה בסלוניקי דליקת ענק, אשר כילתה את רוב 27 בתי הכנסת, את בית הספר המרכזי (תלמוד תורה גדול), שמונה בתי מדרש, ישיבות וספריות – לצד כמה כנסיות חשובות ו-2,000 בתים. הנזק החומרי והרוחני לקהילה היה עצום. כחלק מן השיקום, רכש ועד הקהילה שני מגרשים להקמת שיכונים למי שאיבדו את בתיהם; שכונת ורדאר הייתה אחת מהן, עם 162 בתים ל-334 משפחות, לצד בית כנסת, בית ספר ומרפאה.
בפברואר 1943 ציוו הגרמנים על יהודי סלוניקי לעבור לשלושה גטאות, ושכונת הברון הירש הפכה למתחם סגור, שמור היטב, מוקף חומת עץ ועליה גדר תיל. לפני המלחמה התגוררו בה 2,500 איש; כעת נוספו עליהם 1,700 והצפיפות הייתה איומה. 19 המשלוחים לאושוויץ, בחודשים מארס-אוגוסט, יצאו בהפרשים של מספר ימים, ולאחר כל אחד מהם הובלו לגטו הברון הירש היהודים המיועדים לגירוש הבא.
ברחוב Sypprou שבשכונה זו ניצב בית דו-קומתי דל; חוטי הכביסה העמוסים מרמזים שמשפחה גדולה מתגוררת בו. זה היה הבית בו גדל יעקב (ג'קיטו) מאסטרו, נער יליד 1927 שהפך למציל יהודים באושוויץ. ג'קיטו גורש במארס 1943, באחד המשלוחים הראשונים מסלוניקי, ובזכות שליטתו בגרמנית מינו אותו הגרמנים למתורגמן בינם לבין אנשי עירו. כאשר הועבר ג'קיטו לתפקיד של סדרן עבודה בבירקנאו, הוא ניצל את גישתו לכרטיסיות כדי להעביר את בני עירו לתפקידים קשים פחות (יחסית, כמובן) – אם כי המשמעות הייתה שאחרים, לעיתים יהודים, הוצבו במקומם. ג'קיטו גם ידע כיצד להשיג סיגריות, תכשיטים ומשקאות חריפים, וכך שיחד את הממונים עליו, הציל אסירים מ"ניסויים רפואיים" והשיג תרופות מצילות חיים. הוא שרד ועלה ארצה.
האנדרטה קורעת את הלב במשמעותה
גטו הברון הירש. התחנה האחרונה
הגירושים לאושוויץ יצאו מתחנת הרכבת הסמוכה, שבימים כתקנם שימשה לרכבות משא. הגרמנים בחרו את שכונת הברון הירש כמקום הריכוז, בשל קרבתה לתחנה. הבניין המקורי של התחנה נהרס בזמן המלחמה, בניין חדש הוקם במקומו ב-1960 ובחזיתו נקבע לוח שיש המנציח את הגירושים. בשולי המסילות ניצבים כמה מן הקרונות ששימשו לגירושים – אותם קרונות בהמות ידועים לשמצה, שהנסיעה בהם הייתה עינוי נורא ואף גרמה למותם של רבים עוד בטרם הגיעו למחנות ההשמדה.
אנדרטת השואה העיקרית של סלוניקי ניצבת בשוליה של כיכר החרות – המקום בו התחוללו ביולי 1942 אירועי "השבת השחורה", כאשר אלפי יהודים עמדו שעות בשמש הקופחת, המתינו לרישומם לעבודה וסבלו מהתעללות הנאצים. בעת ביקורי בעיר, באוקטובר 2020, קשה היה להתרשם מממדיה של הכיכר, שכן על רוב שטחה מבוצעות עבודות בנייה. בצד המזרחי שלה שוכנים סניפי בנקים וחנויות, כמו גם שלט הסבר מפורט ביוונית ובאנגלית, המתאר הן את חלקה במאבק העצמאות היווני והן את האירועים הטראגיים שהתחוללו בה בשנות השואה.
האנדרטה נמצאת בצד המערבי של הכיכר, על הטיילת היפהפיה של סלוניקי, משקיפה אל הים ואת הנמל שהיהודים היו כה בולטים בו. במקור הוצבה האנדרטה ליד בית החולים הירש, ונחנכה בשנת 1997 בידי נשיא יוון דאז, קוסטיס סְטֶפָנוֹפּוּלוּס; עשר שנים מאוחר יותר היא הועברה למיקומה הנוכחי. האנדרטה, עשויה ארד, עוצבה בידי האמן הסרבי ננאון גליד והושלמה בידי בניו, גבריאל ודניאל. היא מציגה מנורת שבעה קנים אפופה בלהבות ובתוכן דמויות אדם סמליות. האנדרטה מרגשת ומרשימה בפשטותה, וקורעת את הלב במשמעותה: במידה רבה, זה כמעט כל מה שנותר מקהילת "ירושלים דבלקן".
בית החולים הירש. עדיין באותו שימוש
הווילה של אחמט קפנדאג'י, מצאצאי השבתאים
הבניין המפואר ביותר: הווילה של משפחת אלטיני
לעיון נוסף: Jewish Sites in Thessaloniki, by Rena Molho and Vilma Hastaoglou-Martinidis (Lycabettus Press, 2017)
במסר חריף לניצולי השואה ערך ריבלין הקבלה בין אירועי העבר לאירועי ההווה והאשים כי "תנועות גזעניות וחשוכות, אנטישמיות ושונאות זרים מקבלות דריסות רגל במסדרונות השלטון" ▪ ההערכה היא כי ריבלין מכוון לחוגי הימין בישראל (חברי סיעת הציונות הדתית השבוע בבית הנשיא [צילום: לע"מ])
הנשיא ראובן ריבלין השתתף בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בקיבוץ יד מרדכי. "מספר ניצולי השואה החיים בינינו הולך ומתמעט עם השנים, עלינו מוטלת האחריות והחובה לזכור ולעד לא לשכוח. להמשיך לשאת את לפיד הזיכרון איתכם, בעבורכם", אמר הנשיא בנאומו בטקס.
אומר בהשקת הספר "עדים אחרונים": אין לי ספק שמשפט נתניהו יתנהל בצורה מקצועית; בית הדין הפלילי בהאג סובל מפוליטיזציה ומחפש את ישראל (רובינשטיין. חשיבות העדויות המיידיות [צילום: איציק וולף])
השקת הספר "עדים אחרונים" / ערוץ חוק ומשפט - המשפט העברי
טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, "לכל איש יש שם", נערך הבוקר בטרקלין שאגל בכנסת בסימן "עד היהודי האחרון - שמונים שנה לראשית ההשמדה ההמונית" ([צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת])
כמה מעשירי הקהילה היהודית בסלוניקי הקימו בתים מפוארים שעודם ניצבים על תילם - אבל כעת הם בידיים יווניות ▪ לאחר שהבעלים ויורשיהם נרצחו, נטלו העירייה והממשלה את הבניינים; כל שנותר מן העבר היהודי הוא שלטים ▪ מבין עשרות בתי הכנסת ובתי הספר נותרו בודדים בלבד
רק בודדים מסכימים להודות באטימותם הנחרצת של מנהיגי הדור הקודם, שהתעקשו שלא לעודד עליה ארצה, והעדיפו על פניה את המשך הקיום היהודי בגולה, מתוך תפיסה פסיבית שגורסת כי 'שב ואל תעשה עדיף' (חלק מהציונות [צילום: נועם רבקין פנטון/פלאש 90])
אושוויץ ומיידנק וטרבלינקה לא היו נזכרות על פני מפת ההיסטוריה הארורה אלמלא נגדשו ביהודים חפים מפשע בדרכם למשרפות ▪ משטר הרצח לא היה מקים את אושוויץ רק כדי להשמיד צוענים (נקודת הכובד של השואה [צילום: איתמר לוין])
טקס לכל איש יש שם, שהתקיים השנה ה-32 בכנסת, נפתח בהדלקת שישה נרות זיכרון, את הנרות הדליקו ניצול השואה משה קפטן, ניצולת השואה חנה גרוסמן, דור שני לניצולי שואה יאיר בן משה מלווה בבתו ח"כ יעל רון בן משה, דור שני לניצולי שואה יעל אורבך מלווה בבנה ח"כ ניר אורבך, ניצולת השואה ג'רמן ג'ורנו מלווה בנכדתה ח"כ אמילי מואטי, דור שני לניצולי שואה גלינה קושניר מלווה בבנה ח"כ אלכס קושניר.
ביום הזיכרון לשואה, אשר חל השבוע, מתייחד עם ישראל עם זכרם הטהור של ששת המיליונים שנעקדו על קידוש השם בשנות הזעם והסער הארורות ת"ש-תש"ה, שבהן הפעיל אשמדאי הנאצי את מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר מאז היות האדם עלי אדמות, משומנת בדמם של מיליוני אחינו ואחיותינו הי"ד. רק תנועה יהודית אחת, התנועה הציונית, חזתה מראש את מרחץ הדמים האורב לעם היושב בגולה. אבל מרבית בני העם היהודי - חרדים, בונדיסטים, קומוניסטים, קפיטליסטים, רפורמים ואחרים - נדו לה ולעגו לחלומות שיבת ציון ובניין הארץ. גם למעטים שחזו מראש את הנורא מכל, התייחסו בביטול. אפילו נבואת הפורענות הבהירה כל כך של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שנאמרה מספר שנים לפני ימי המבול, לא זכתה להד: "והישראלי בכלל ישכח מחצבתו... יחשוב כי ברלין היא ירושלים... אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו, יניחהו לגוי מרחוק".
ההתחבטות בהבנת זוועות השואה הותירה אחריה ספרות ענפה בתחומי תהומות הנפש של המין האנושי. היא מתפרסת על פני איסוף המידע והפסיכולוגיה, והרפואה והסוציולוגיה והתרבות האנושית, ומה לא? וגם שלושת רבעי המאה לאחר שנסגרו מוקדי הרצח הנורא באושוויץ ובמיידאנק ובשאר מחנות ההשמדה השואה מוסיפה לעורר עניין רב, מעין אין-סוף. על שני היבטים אני מבקש להעיר ערב יום הזיכרון לשואה:
היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מצהיר כי מערכת המשפט במדינת ישראל מחויבת באופן חסר פשרות לשלטון החוק ולעקרונות היסוד של הדין הבינלאומי. בהודעה שפרסם (יום ה', 8.4.21) לציון 60 שנה לפתיחת משפט אייכמן, הדגיש מנדלבליט כי המשפט שנערך בישראל לנאצי הבכיר הותיר חותם על השיטה המשפטית הנהוגה בישראל ומחוצה לה, ותרם תרומה חשובה להתפתחות המשפט הפלילי הבינלאומי.
אני מתייחס לשואה כאל אירוע חד-פעמי, ושלא ניתן ליצור אנלוגיות המתייחסות לאירועים אקטואליים. אני חורג מתפיסתי זו בקוראי את את ההכרזה של חבר בכנסת ישראל: "נדאג שערבים שלא מכירים בכך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל לא יהיו כאן".