בסתיו אשתקד נראה היה שהרפובליקנים הצליחו לבסס רוב שמרני בבית המשפט העליון של ארה"ב, עם האישור החפוז של איימי קוני-בארט: שישה מול שלושה. אבל עם סיום שנת המשפט הראשונה של קוני-בארט, התמונה מורכבת יותר – מנתח אקונומיסט. נכון שכהונת השופטים היא לכל החיים וקשה לתאר תמונה מלאה מכמה עשרות פסקי דין להם היא שותפה, אבל נכון לעכשיו – רק בשלושה מקרים היא פסקה בצורה שונה מכפי שהייתה פוסקת רות בדר-גינזבורג הליברלית, אותה החליפה.

בשניים מהם תמכה קוני-בארט בביטול מגבלות קורונה שהוטלו על-כנסיות. אבל כאשר הייתה לה אפשרות להרחיב גישה זו, היא נמנעה מכך. בית המשפט קיבל פה אחד (17.6.21) את עתירתו של ארגון רווחה קתולי נגד עיריית פילדלפיה, אשר מנעה את פעילותו משום שסירב לאשר זוגות חד-מיניים כהורי אומנה. התקדים הנוגע בדבר הוא משנת 1990, ולפיו משפט הטבע החל באופן כללי (חוק הטבוע בעולם ובאדם ואינו יציר אנוש) אינו פוגע בתיקון הראשון לחוקה (המבטיח את חופש הביטוי) גם אם הוא מפריע בעקיפין לפולחן הדתי. נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס, קבע שבמקרה הנדון לא מדובר בחוק כללי, ולכן מעשיה של העירייה מפרים את החוקה.

למרות ההחלטה פה אחד, פסק הדין לא היה ניצחון מלא לארגון הקתולי, אשר ביקש לבטל לחלוטין את התקדים. שלושה שופטים בלבד תמכו בבקשה זו; רוברטס, קוני-בארט וברט קוואנו הצטרפו לשלושת השופטים הליברלים ודחו אותה. למעשה, משמעותה של דעת הרוב היא, שחוקי אפליה הפוגעים בפולחן יכולים לעבור, כל עוד הם מיושמים לכל רוחב הקו.

קו דומה ניכר בפסק דין נוסף שפורסם באותו יום – התיק השלישי נגד אובמהקר שהגיע לבית המשפט העליון מאז 2012. בכל שלושת המקרים, בית המשפט דחה את העתירות נגד תוכנית הבריאות של ברק אובמה. הרוב הולך ומתרחב: חמישה מול ארבעה ב-2012, שישה מול שלושה ב-2015 ושבעה מול שניים הפעם. במהלך השימוע לאישור מועמדתה של קוני-בארט, הסנאטורים הדמוקרטים הצביעו על הביקורת שמתחה על שני פסקי הדין הקודמים. אבל כעת היא הצטרפה לרוב; רק סמואל אליטו וניל גורסוץ' תמכו בעותרים.

פתרונות טכניים סייעו לשופטים לחמוק ממחלוקות טעונות אחרות. בשלהי 2020 הם דחו על הסף שתי עתירות של דונלד טראמפ ותומכיו נגד תוצאות הבחירות, תוך הסתמכות על פגמים בהליך. וכך, שתיים מההחלטות החשובות ביותר השנה היו למעשה ההימנעות מלפעול. עם זאת, לקראת הבחירות היו השופטים פעילים בקביעת המדיניות של ניהולן על-רקע הקורונה: הם צמצמו את ההצבעה המוקדמת בוויסקונסין ואלבמה והטילו דרישות זיהוי על ההצבעה בדואר בדרום קרוליינה. החלטות אלו התקבלו בהליך מזורז, על סמך טיעונים בכתב בלבד ובלא דיון; בסך-הכל דן בית המשפט ב-25 כאלו בשנה היוצאת, לעומת 58 בדיון רגיל.

מבין 50 פסקי הדין המנומקים שניתנו בשנה היוצאת, שלושה בלבד היו על-פי החלוקה שמרנים-ליברלים (שישה מול שלושה), לעומת 24 שניתנו פה אחד. בשלוש השנים הקודמות ניתנו 40% מפסקי הדין פה אחד, כך שהשנה היוצאת הייתה בעלת הקונצנזוס הגבוה ביותר בעידן טראמפ. אולם, מדגיש אקונומיסט, פה אחד אינו בהכרח קול אחיד – כפי שמלמד פסק הדין בתיק פילדלפיה. דומה שהשופטים הליברלים (סטיבן ברייר, אלנה קגן וסוניה סוטומאיור) נהגו באיפוק, ובתמורה ניסח רוברטס החלטה צרה שהעניקה ניצחון לארגון הקתולי בלא לפתוח פתח רחב לפגיעה בזכויות הזוגות החד-מיניים.

השופטים סמואל אליטו, קלרנס תומס וגורסוץ' היו רוצים לחולל מהפכה שמרנית, אבל נכון לעכשיו – רוברטס, קוואנו וקוני-בארט נוקטים קו זהיר יותר. במקום בית משפט של שישה מול שלושה, דומה שזהו בית משפט של שלושה-שלושה-שלושה. האם הקואליציה הזאת תחזיק מעמד בשנת המשפט הבא, כאשר השופטים יידרשו לנושאים רגישים כמו אחזקת נשק, הפלות ואולי העדפה מתקנת? אין ספק שהשנה הקרובה תהיה רבת משמעות בנוגע לדרכו של הרוב השמרני.