הרגישות הסלקטיבית מנגנת בטרומבון

יש ולעיתים אתה עומד נבוך, מוכה תימהון ופעור פה אל מול עזות המצח והיכולת להצהיר על שחור לבן, על טמא טהור, על אסור מותר.

היכולות הווירטואוזיות לתעתע בבני אדם, ליצור מצגי שווא ואילוזיות, להוליך שולל בכחש ובכזב הגיעה לדרגת אמנות בימים אלה. הצביעות הפוליטית המתכתבת במגוון זרועות ומהדהדת אמת לשעתה בסוגיית זכות היסוד להפגין חצתה את כל הקווים שאפשר לדמיין. הרגישות הסלקטיבית לועגת בפנים חשופות ובשיניים טורפות אל מול פני הדמוקרטיה אותה קידשו, עליה לכאורה הגנו ובה השתמשו לצרכי תעמולה והשתקת האחר.

הזכות להפגין היא זכות בסיסית וחשובה במשטר דמוקרטי. על כן כשהחלו קבוצות המחאה ובהם קבוצות אלימות, ביריוניות, מטילות אימה למחות כנגד היועץ המשפטי לממשלה הד"ר אביחי מנדלבליט מול ביתו, מול בית הכנסת בו התפלל, ברכתי על החלטת בית המשפט לגדור גדרות בהלכות מחאה מול ביתו של איש ציבור, לקבוע יתדות והלכות של מגבלות ריחוק, מגבלות רעש, תדירות, כך סברתי כי יש לאפשר את הזכות להפגין ומולה את הזכות לחיים תקינים לבני המשפחה, השכנים.

ההפגנות שינו צורתן, מראן, סגנונן והיו במשך שנה וחצי, גם בימי מגיפת הקורונה הקשים והמאתגרים ללחם חוק, לדיבר האחד עשר אשר עיני כל בה. ההפגנות עברו אל מול בית ראש הממשלה, החוקים השתנו, הסיקור השתנה, העוצמות השתלבו בלהבות השנאה והשידורים החיים, לצד השדרים האצים הרצים, הפרשנים המיוזעים, שידורי החירום וההצלה חדרו לכל בית, היו לחלק בלתי נפרד מהקיום הישראלי.

תחינות השכנים נפלו על אוזניים ערלות, החלטות בתי המשפט היו להמלצה, מיצגי הזוועה וביזוי סמלי המדינה היו חלק מחופש הביטוי הסלקטיבי, הרס איכות חיי השכנים האומללים לא נחשב, הבסטיליה הוקפה והופלה, והלפידים האנושיים בערו עד כלות. והשנאה, הו השנאה הייתה לשיח היחיד שהשתלט על רחובות הזעם האפלוליים מול בלפור.

בתקשורת לא נשמעו קינות שבר על הפגיעה בשכנים, מגישות לא הרימו גבה, לא הפליטו אנחה, לא עצרו נשימתן. האולפנים נכבשו על-ידי פורעים אלימים, גסי רוח, בעלי שפת ביבים, ואיש לא מחה, איש לא עצר בעדם. הדגלים הממלכתיים הוסרו, הדגלים הדמוקרטיים קופלו ובמקומם הונפו בלי בושה דגלי הקרב השחורים. דגלי השנאה והמשטמה.

ועתה, הצבי ישראל על במותיך חלל... הפגנות מינוריות על גבול מנומסות של מוחים החשים כי גנבו להם את המדינה, כי משתיקים ומדירים אותם, זוכים לאיזכור מינורי בתקשורת ורק בהקשרים שלילים. שנה וחצי השכנים בבלפור חיו בתחושות איומות מסוגרים בבתיהם מההמון הזועם ובחלקו האלים והמסוכן מול המשטרה אשר ביקשה למלא את תפקידה ומצאה עצמה בחדרי חקירות ומוקעת על-ידי הביריוניים וסייעניהם בתקשורת.

צפוי היה שהחוק יהיה שווה בפני כולם, דין מחאת בלפור יהיה מעתה המראה להתנהלות כל ההפגנות הבאות, הרי כולם שווים. המוסר הכפול בחיבוק הצביעות וצקצוקי הלשון החומלים אל מול מיני הפגנה מנומסת מול בית פוליטיקאים, בלפור, קיסריה, רעננה, ירושלים, דין אחד לכולם.

ראוי בבא העת שתוקם ועדות חקירה להתנהלות הקיצונית והעבריינית של חלק מ'מחאת בלפור'. ראוי לחקור את מקורות המימון, את המניע, את הגורמים המתסיסים, את ההסתה האלימה, את מחלקי המשכורות ואת מקבליהם, את התנהלות גורמי האכיפה והחוק. את התקשורת וחלקה במחאה. יש עוד שופטי עליון בדימוס הפנויים למשימה זו.

עד שתקום ועדת החקירה, אסור לנהוג ביחס מפלה למפגינים בכל מקום בארץ מרעננה ועד קיסריה. אסור לאפשר את קץ הדמוקרטיה, חופש הביטוי לכל, חוק אחד לכולם.