|
יהורם גאון [צילום: אינדקס מדיה]
|
|
|
|
|
השחקנית-בדרנית אורנה בנאי, אשר נבחרת כחברת מועצת העיר תל אביב ברשימת "הירוקים", לא הקדישה יותר מידי תשומת לב לתפקידה הציבורי. בסיעה יודעים לספר כי דאגו באופן קבוע להתקשר אליה יום-יומיים לפני ישיבות מועצת העיר כדי להזכיר לה. זה לא כל כך עזר. בנאי ויתרה על חלק ניכר מישיבות המועצה במהלך הקדנציה האחרונה, עד שלבסוף, לפני כשלושה חודשים לערך, החליטה שמיצתה את הנושא הפוליטי.
אפשר היה להימנע מהעלאת זיכרונות מימיה של בנאי כחברת מועצת העיר תל אביב-יפו, אלמלא התבשרו תושבי העיר באחרונה על גל של סלבריטאים המבקשים את קולם של תושבי תל אביב בבחירות המוניציפאליות שיתקיימו בחודש נובמבר.
את הזמר אריק סיני ואת הכדורגלן לשעבר יוסי זאנה (הפועל תל אביב) מצאנו ברשימת "אנשי העיר" של יאיר צברי. רון לונטל, התייצב למסיבת העיתונאים בה הכריז על התמודדות למועצת העיר בראש רשימת "התל אביבים", כשהוא מגובה בשחקנים מתי סרי וחנה מרון, הסופר נתן זך ואנשי התקשורת ארי שמאי ואלכס אנסקי נתן זך, כך על-פי התוכניות אמור להיות משולב ברשימה עצמה.
אגב, למי שאולי שכח: לוונטל בעברו הוא סלבריטאי - שדר רדיו מצליח מאוד. גם אנשיו של ח"כ דב חנין, המתעתד להתמודד על ראשות העיר, בראשות רשימת "עיר לכולנו", דאג ליידע את כל מי שצריך שבין התומכים ברשימה ניתן למצוא אי אלו סלבריטאים. בין אלה: עידו רוזנבלום, ריקי בליך, יהלי סובול וגם שרון קנטור.
האמת היא שסלבריטיזציה של הפוליטיקה אינה תופעה חדשה. דוד המלך, כך מספרים, החל את דרכו בצמרת כנגן הכינור של שאול המלך, ואף התמיד בתחום עיסוק זה בתקופת מלכותו. כמה מאות אחר כך, בתקופת האימפריה הרומית, בה תפס הבידור חלק אינטגראלי בחיי החברה כולה, אנו עדים למספר קיסרים שהחלו את דרכם כבדרנים. אלה, בניגוד לדוד המלך, נחשבים לגרועים שבקיסרים. המחנה המשותף בסיפורם הוא כי לא טרחו להתאים עצמם למקצוע החדש והמשיכו להתנהג כבדרנים לאורך כל הדרך. החלק האכזרי הוא שהבדיחות נעשו הפעם על חשבון העם.
בארה"ב התופעה הזו של שילוב אמנים-בדרנים בפוליטיקה מוכר היטב. הנשיא המנוח ג'ון קנדי דאג 'לספח' אליו תומכים מקרב כוכבי הוליווד. קלינט איסטווד נבחר לראש עיריית כרמל וארנולד שוורצנגר הפך ברבות הימים למושל קליפורניה. השיא מבחינה זו היה בלי ספק היבחרו של שחקן הקולנוע רונלד רייגן, בשנות השמונים, לנשיא ארה"ב.
בזמנו, מתנגדיו טענו כי לוקח את נאומיו המרגשים מסרטי קולנוע בכיכובו וכי חסרה לו היכולת להפריד בין עולם הקולנוע לבין המציאות המורכבת. את ברה"מ נהג לכנות "אימפריית הרשע" והורה על גיבוש תוכנית גרנדיוזית בשם "מלחמת הכוכבים". זה לא עמד בעוכריו שכן תאמו את אלה של בוחריו והפכוהו לנשיא פופולרי במיוחד.
הצלחתו של רייגן פתחה מחדש את דלתות הפוליטיקה בפני ידוענים, לא רק בארה"ב, אלא גם באיטליה, דרום אמריקה והודו. מקרה מעניין במיוחד התרחש באיטליה, כאשר שחקנית הפורנו צ'יצ'ולינה הפכה לחברת פרלמנט מן המניין. השחקנית אף הצהירה, במהלך ביקור בישראל, כי "מוכנה להיכנס למיטה עם ערפאת וסדאם חוסיין, אם זה ישרת את השלום".
קדנציה אחת בלבד - לעיתים חלקית
התופעה לא פסחה גם על ישראל, בדגש לפוליטיקה המקומית. דוגמאות לכך לא חסרות, בעבר ובהווה: שמואל וילוז'ני, ריפעת טורק, אורנה בנאי, גילה אלמגור, שמעון אמסלם בתל אביב, זאב רווח וחני נחמיאס ברמת-גן, ספי ריבלין בראשון לציון, יהורם גאון בירושלים ופנינה רוזנבלום בכנסת.
בחינת דרכם של הסלבס בנבכי הפוליטיקה הישראלית מעלה עד כה תמונה עגומה למדי, הנוטפת ריח כבד של גימיק ותרגילי יחסי ציבור לא מוצלחים. בתוך כך, מבלי לדון פרטנית בכל מקרה, אין אפילו אחד שפעילותו השאירה חותם משמעותי להמשך הדרך. למעשה, חלק גדול כיהן במשך קדנציה אחת בלבד (לעיתים חלקית), בעוד שרבים אחרים כלל לא התברגו למקומות ריאליים ברשימות השונות.
לגבי המעטים שהצליחו "להחזיק" תקופה ארוכה יותר, טענות כמו אלה על אורנה בנאי, נפוצות מאוד. בנוסף, ניתן למצוא טעם לפגם בהתמקדותם של הסלבריטאים בנושאים נקודתיים ופופוליסטיים במיוחד, תוך מתן פתרונות צרים, מה שמעלה תהיות לגבי רצינות כוונותיהם.
להסביר את סיבות כישלונם של הסלבריטאים במישור הפוליטי היא משימה קלה יותר מלפרט מדוע טמון בהם פוטנציאל הצלחה. בבסיסן, עומדת התפיסה המוטעית כי הכניסה לפוליטיקה מהווה הזדמנות לחשיפה תקשורתית "שונה", ובכך להציל קריירה דועכת. עם הזמן, הידוענים מבינים (במקרה הטוב) כי עבודה ציבורית מחייבת עבודה קשה וסיזיפית, תוך הקדשת זמן לא רק להופעה בפני קהלים ובאמצעי התקשורת, אלא בעיקר לעבודת משרדית או לסיורי שטח הנעשים הרחק מאור הזרקורים האהובים עליהם.
למרות כל זאת, כאשר בוחנים את מהות החיבור בין שני העולמות, אין ספק שמדובר בתופעה חיובית ומלהיבה. אין ספק כי בכוחם של אנשי הבידור המצטרפים לפוליטיקה ליצור עניין ציבורי חיובי ונחוץ להתנהלות תקינה של מדינה דמוקרטית, על-רקע היותם דמויות ססגוניות וכריזמטיות, הזוכות לאהבת הקהל.
אין להתעלם גם מכך שמדובר באנשים בעלי כישורי בידור ומשחק מפותחים, הנחשבים לתכונות חיוניות (אם כי לא מספיקות) לאדם הנושא בעמדת ניהול בכירה. לבסוף, הדוגמה של רייגן מוכיחה כי, לעיתים, דווקא ראייה "ילדותית", תמימה במעט ואופטימית חסרת תקנה (ממש כמו בסרט הוליוודי) הן הנכונות לפיתרון בעיות סבוכות, עימן מתמודדים נבחרי הציבור.