שכנינו הערבים-מוסלמים קובעים בעבורנו מזה שנים את שמו של "משחק הדמים" המזרח תיכוני ואת חוקיו, בעוד אנו משחקים לידיהם. בכל סבב משחק, שבו מתברר לאויבינו כי ידה של ישראל על העליונה, בוחרים הם "לפוצץ את המשחק" בתואנות שונות, כמנהג הילדים במשחקי הרחוב. שכנינו גוררים אותנו מעת לעת לפרץ אלימות, ולאחר שהם חוטפים מכות שוק על ירך, מגיעה תקופת רגיעה והתאוששות, המכונה על ידינו "השגת הרתעה", עד שהזיכרון מתעמעם, מתעורר ויכוח ציבורי פנימי, משתנים יחסי הכוחות וההרתעה שהושגה בעמל רב - נשחקת. היגררותנו אחר אויבינו באה לידי ביטוי אף באימוץ השם למשחק ולשחקנים, שאותם קובעים האויבים וצורבים בתודעה הישראלית, כדוגמת: "פדאינים", "אינתיפאדה", "הודנא", "תהאדיה" וכיוצא באלה.