באר המטמונים

בשנת 1978 יצא לאור ספר הילדים שלי "באר המטמונים". הסיפור נדפס קודם בהמשכים ב"משמר לילדים". אני זוכר שהמו"ל אוהד זמורה המנוח, בין שאיפה מהסיגר הנצחי שלו, לבין תשובה לטלפון מצלצל, אמר לי שהספר יפה. אני זוכר את ההוצאה שלו דחוקה בדירה תל אביבית קטנה, ברחוב אוסישקין כמדומני, שלגדת הירקון. הוא אמר לאיזו מזכירה שישבה לידו שהמאייר אבנר כץ ישמח לאייר את הספר. ואכן, כך היה.

הספר לא זכה, כמו רוב ספריי, לתפוצה נרחבת. אבל עוּבד לשידור בקול ישראל לנוער, ואף נקרא שם כמה פעמים. מי שעיבד את הספר לשידור, היה אחד מקרייני התחנה לנוער, בחור צעיר ומוכשר בשם דוד גרוסמן. לימים הסופר הידוע ועטור הפרסים דוד גרוסמן. נחמד לחשוב, שגם הסופרים הידועים של היום, היה להם "רגע של הולדת", כקריינים ושדרנים בתחנת קול ישראל לנוער.

ידידי הארכיאולוג, הד"ר אלי ינאי, הסביר לי כמה פעמים, שהשרון הצפוני, או נכון יותר עמק חפר המזרחי היה אזור עלוב ומשעמם מהבחינה הארכיאולוגית. בכל המרחב הכפרי, המשתרע מכפר הפורעים החרב קקון שבמזרח ועד לחורבות קיסריה, לא היו ישובים הראויים לסקר או לחפירה ארכיאולוגית, ובקושי הם מספיקים לחרוז עליהם סיפורי ילדות, כמו שעשיתי אני. ואף על-פי כן, זוכרני שבראשית שנות החמישים עבר עמק חפר המזרחי פיתוח מואץ. ואז גם נתגלו מצבורי עתיקות שונים: חופנים של מטבעות, שברי מציבות שייש עם כיתוב יווני. הד"ר ינאי אמר לי שאלה הם שרידי חוות ביזנטיות ברובן, שבהן גידלו את הירקות העופות, החזירים, והבהמה הדקה עבור קהל הזוללים של קיסריה. ובכל זאת אנחנו, ילדי הקיבוץ הסקרנים, מצאנו בשיטוטינו גם באר מטמונים אמיתית, באר קסמים, שהֵקֵרָה את מימיה בדמיוננו הילדי, כאילו הייתה מעיין אמיתי.

ברגע של אהדה חולפת, התעניין המו"ל אוהד זמורה האם המעשה באמת היה, או שמא נבדה כולו ממוחו הקודח של המחבר. צחקתי, מפני שממש שאלה כזו היו הילדים, מאזיניי הצעירים, שואלים בכל הזדמנות. כשאני הייתי ילד, נהגתי להשיב להם, וכך גם השבתי למו"ל, היינו בטוחים שזהו מעשה אמיתי. היום, ממרחק השנים הרב, כבר אינני בטוח. ולא הייתי חוזר אל המעשייה הנושנה הזו, אלמלא הפתיעני ידיד, ממש באלה הימים, ושאל האם באר המטמונים עדיין קיימת? הוא רכש את הספר במחיר מציאה, באיזו חנות לספרים ישנים, ובנו בן השמונה או העשר נדלק על הסיפור. כן, השיבותיו, כן, הבאר קיימת, ועוד איך! אדרבא, בואו לבקר בה, ואצטרף אליכם לסיור. לא תאמינו למראה עיניכם!

הסיפור מופלא עוד יותר מאשר היה בשידורי קול ישראל לנוער. חבורת המסגרים המסורים של עין החורש, גילתה את הבאר לפני זמן, והחליטה לשמרה כאילו הייתה מבנה אמיתי לשימור, מאלה שהוועדות לשימור אתרים מכריזות על קדושתם. הבאר גוּדרה שוּלטה תוּמררה צוּלמה וחוּבללה. בשלט הנאה, שהכין האמן אילון כהן, הובא ציטוט נרחב משירו של שאול טשרניחובסקי, המספר בשבחי מקורות המים בפרדסים בארץ ישראל שמצא לפניו, בשנות השלושים של המאה הקודמת. וכך יכול המבקר, המוכנס בסוד מיקומה הנחבא של הבאר, לא רק להשמיע שריקות התפעלות בראותו את המנוע הישן ואת גלגלי התנופה הברזליים הגדולים, אלא גם לשוח אל הבאר עצמה ולמדוד את עומקו של הפיר הבנוי בהטלת אבן למעמקי הבאר.

ואפשר סתם לעמוד מול שלט העץ החרות ולשיר בקול רועד מהתרגשות: " הוי הוי/ ארץ חמדת לב/ השמיר הש ַׁית/בַּיִר סוּד יתום בגֵב/בשמיים עיט/ משאבה נוקשת". ולרגע קצר אחד חוברים לבאר המטמונים כל מרכיבי קיומנו כאן: הלחן המקסים של נעמי שמר, העברית הנגינית של טשרניחובסקי, יער הפרדסים שמסביב, גלגלי השיניים הענקיים שקפאו, וקערת התכלת הארצישראלית החוֹפָה על הכול. כאילו השרון הצפוני המשעמם עד מוות את הארכיאולוגים, מתעורר לרגע קצר לחיים משלו. חיים של מים זורמים, של בוסתנים שופעים, של מִדְלָעוֹת מצהיבות ומקשאות מוריקות.

ממש את רגע הקסם הזה ניסיתי להערות, לפני שנים רבות, אל ספרי שאזל מזמן, ורק מדי פעם זוכה לתחייה מחודשת אצל איזה ילד שיכור מסיפורים. חבורת הילדים מחפשי העתיקות, שמצאה את הבאר, תגדל אולי לחבורת אנשים צעירים שתאהב את המקום על מחבואיו הקסומים. את יער הפרדסים הענק, שמדרום מזרח לחדרה. היער ההולך וכלה, הולך ומצטמצם. את גוש הפרדסים המכונה פרדסי מהדרין. ואת לובן בתיה של שכונת בית אליעזר הסמוכה, הקרויה אף היא אדמות זֵיתָא.

לפני כמה חודשים נזדמנתי שוב לבאר עם איזה אורח סקרן. הוא התרגש וצילם אותה מכל הזוויות, ואני התפניתי לשיחה עם עובד ערבי מבוגר. זיתא מה? כן, אלו היו אדמות הכפר זיתא. אותו הכפר הקטן שמול קיבוץ מגל, מעבר מזה של הקוו הירוק. לפנים בממלכת ירדן והיום ישראל ופלשתין שלפני הסכם חלוקה מחודש. כן, אותו הכפר הקטן שעל הגבעות. כל החולות העצומים שמסביב מחדרה מזרחה ודרומה, אלו הן אדמות זיתא. והבאר, הקשיתי, מה היא הבאר? ומספר הערבי הקשיש שהיה בזיתא בעל אדמות עשיר, שוחר חידושים, שהחליט בשנות השלושים לשדרג את החקלאות הכפרית. נסע לאירופה וקנה ציוד חדיש, ובו גם מכונות שאיבה משוכללות להעלאת מיים מהבארות שקדח.

הוא חלם על שדות גידולי ירקות אינטנסיביים, ממש כמו שראה במשקים היהודיים. הוא חלם על יצוא ירקות ופירות לארצות ערב. הוא חלם וחלם, עד שלפתע הגיעה שנת 1947, וכל קלפיו נטרפו. המלחמה שקדמה למלחמה, הרסה כל חלקה טובה. גייסות וכנופיות ערביות מצד אחד, וכוחות ההגנה היהודית מצד שני. הוא נאלץ לזנוח את הבאר ואת כל שאר החידושים שהביא מאירופה, ולהתבצר בכפרו.

בשנת 1948 נסתם הגולל סופית על החקלאות הערבית באדמות זיתא, ורק הודות לאלת המזל, ולקוצר היכולת של ישראל הצעירה, הוא וכפרו נותרו שלמים וסופחו לממלכת ירדן. הבאר הנטושה, שהייתה חבויה ונסתרת בין גלי קוצים גדולים, לא נהרסה משום מה. והחקלאים החדשים, חקלאי המלפפונים של מושב אחיטוב, ירשו את הקרקע, ובתוכה גם באר המטמונים, שהיא ממש כספר היסטוריה חי המספר את סיפור תולדות המקום. הערבי הקשיש נאסף בידי עובדי מהדרין, לא הותיר בידי את שמו ולא שום סימן אחר. כאילו אמר: אתה רוצה קנה את סיפורי, אתה רוצה, בדה לך סיפור משלך, קרא לו "באר המטמונים", ושלח אותו אל מדף ספרי הילדים העבריים.

אתה רוצה, המשך לספר את מעשה הנס של השתמרות באר ממוכנת מראשית ההתיישבות היהודית. אתה רוצה, ספר את סיפורו של בעל הקרקעות מהכפר זיתא. ואני, עד שאגיע להסכמה ביני לבין עצמי, איזה סיפור לספר לאותם יחידי סגולה המוזמנים אל הבאר, אני מעדיף להצטלם לידה. היא נותרה ללא שינוי כבר שנים רבות. אבל אני מזדקן ליד השלט הנמחק, ואף שאני מהמהם לעצמי שם את "הוי הוי/ ארץ חמדת לב/ השמיר השַׁית/בַּיִר סוּד יתום בגֵב/ בשמיים עיט/ ומשאבה נוקשת", אני חש יפה יפה במירוץ השנים.