|
|
מה שנותן לי את הזכות להביע את דעתי היא אותה זכות שנותנת לך להגיב. אנו חיים בדמוקרטיה ואנו מביעים דעות שאינן זהות. את מדברת יותר מהרגש, לדעתי. ואני יותר מההיגיון.
לצערי, אינך מגיבה לצד ההגיוני של טיעוני. אני מסופק אם קראת אותם בכלל. את קוראת את הכותרת של מאמרי ורואה מיד אדום בעיניים.
אין טעם לחזור על מה שכתבתי מאד בהרחבה ליונה, אמא של חייל. היא שאלה אותי אפילו האם שירתתי בצבא. כן, הייתי גם בסדיר וגם במילואים ומניסיוני אני כותב את הערכתי על רמתו של צה"ל.
לפי דעתך, מדינת ישראל צריכה לתת כל מה שהאויב יבקש ובלבד ששלושת החטופים יוחזרו. האויב יודע את החולשה הזו שלנו. ומבקש הרבה. הוא יכול לבקש 1,000 אסירים שנשפטו עם דם על הידיים, ואת תסכימי. הוא יכול לבקש שנחזיר את רמת הגולן ואת תסכימי. הוא יכול לבקש כל דבר לא סביר ואת תסכימי כי בעינייך הכל שווה ובלבד שלא ישאר חטוף אצל האויב. אבל, למזלנו, את לא מחליטה. כי ההחלטה שלך מבוססת על רגש ולכן שגוייה לחלוטין. גם מי שמחליט בממשלה על ההסכם - נניח ראש הממשלה - לא יחליט לפי הרגש. הוא מספר לציבור שהוא מאד דואג לחטופים. שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיוחזרו. כך גם דיברו אצל הנווט רון ארד. היה חלון הזדמנויות של שנה עד שנה וחצי לאחר שנשבה וכיוון שלא הגיעו לתמימות דעים, נעלם הנווט ולא נמצא עד היום. להערכתי, גם לא ימצא. בפועל ראש הממשלה עושה בדיוק את מה שאני אומר, ואת לא אוהבת לשמוע. הוא מתמקח על מספר האסירים שנחזיר ועל זהותם. הוא יודע שאם ימלא את מבוקשם של החמאס למשל, לא יהיה גבול לסחטנות בעתיד.
מאד קל לחטוף אצלינו אנשים. והם לא חייבים להיות חיילים. אפשר גם לחטוף אזרחים בארץ או בחו"ל. ומה תהיה דעתך אז? שוב תהיי מוכנה לתת הכל כדי שהם יוחזרו. אין בכך היגיון וצריך לעצור את זה. וזה לדעתי מה שמקבלי ההחלטות עושים בפועל ולא אומרים זאת בקול רם.
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
אריה דרוקמן
|
|
|