|
המדינה מתפוררת
המדינה מתפוררת
גמורה, שבורה, נשברת, נגמרת
עובדה מצערת, מציאות מצמררת
מציאות אשר בעצמותינו מדי-יום בוערת
מציאות אשר את לב כולנו מאד-מאד עוכרת.
המדינה לנגד עינינו מתפוררת
על עצמה לא שומרת, אווירה בה קודרת.
שחיתות מתפזרת, מערכת חוק ומשפט מתנערת.
חברה אנוכית, אינדיבידואליסטית, אכזרית, מתאכזרת.
כלום כך אמורה להימשך שרשרת ?
האם עומדים אנו במשמרת ?
(עיין: אברהם שלונסקי)
המדינה מפוררת, נקרעת, נגזרת,
בגורלה זה ביודעין, במודע, דומה כי בוחרת.
אין לנו הרי במקומה כל ארץ אחרת
האם תישאר לנו לפחות ממנה מזכרת ?
המדינה לנוכח עינינו מתפוררת
נדמה לנו שפעם כבר היינו בסרט.
פשיעה פושה בה, אל כל פינה בחברה חודרת,
מכסה כל חלקה טובה כגלימה, כאדרת.
תחושת חוסר-אונים מתעצמת, גוברת,
אזרחים מתעלמים, בטרדות חייהם עסוקים, לא נוקפים אצבע וזרת
שחיתות ציבורית על גב מדינה רוכבת כחטוטרת
איך... איך.... איך וכיצד... כך נגדעה לנו עטרת ?
המדינה מתפרקת ומתפוררת
מה קרה לה ? מה ארע לה ? הן היתה יצוקה מנחושת, זהב ועופרת.
כנראה שאת מטרותיה השיגה, לפיסגה הגיעה, אל הצמרת.
מיצתה את עצמה, מה חבל, למצערת.
המדינה מול עינינו הולכת-דועכת, מתפגרת
נעשתה לחלוטין שולית, אקראית, מיקרית, מיותרת.
יש עדיין מי ששקוע ועסוק בדברת,
יש מי שאוסף, משליך לסל את הניירת
כלום היתה מדינה ? האם את זוכרת, אמא ? נזכרת ?
המדינה מתפוררת, בחטאיה מתפלשת, מתכנסת, נוברת
נעשתה מצ'וקמקת, מצומקת, מצטמקת, נקובה ככברה, חרורה, מחוררת
מן העין נגוזה, למחילותיה יורדת, מסתגרת כחפרפרת.
לא נוכחים יותר בחברה, אין רואים מדינה,
מדינה אשר היתה פעם (זוכרים?) מיטבה של אומה ונבחרת.
עתה נותר רק חלל, חור שחור גדול, בקֶרֶת.
המדינה מתפוררת, בבכי במיסתור ממררת,
אולי מרגישה, חשה עצמה, כי נעשתה מכוערת, אחרת ?
גם אם נכון כי בשווקים רואים עדיין תוצרת
והפוליטיקאים מרבים כדרכם בלי-סוף בברברת
הגברת אשר היתה פעם הדורה, יפהפיה, אצילית, לתפארת,
מטופחת, פורחת, במלוא שפעת פריחת עלי-הכותרת
גברת מסודרת, נאה, מרשימה, מכופתרת
כבר מזמן איננה יותר אותה הגברת.
מעניין מה היתה אומרת על כך רחל המשוררת ?
הוי ארצי, הורתי, מדוע
כה שדוף נופך ועצב ?
זיכרונה של ארץ חורגת
בלי משים עולה על הלב;
על גבעה - פרחחי אשוח
במישור - ישישי אלון.
במורד, על חופי הפלג,
בנות ליבנה בכסות שבתון;
יד השמש תקצר מתקוע
בלב היער רומח אדום,
יום תמים במשכן בני אורן
אפלה ריחנית וחלום.
הוי, אמי! הן נחלה עליך,
הן נתבע עלבונך מאל -
על מוכה צהרייך כקדם
עוד תרעיפי ניחוח וצל.
רחל
שלהי קיץ, תרפ"ט
|
|