|
|
אחוז ההרשעות בבית המשפט בישראל הוא הגבוה בעולם!
נתונים משנת 1980 : בשנת 1980 אחוז ההרשעה - 92.4%, שנת 1990 – 95.4% , שנת 2000- 97.4% , 2002 – 97.8% , 2004 – 99.8% , 2005 – 99.9% , כלומר מורשעים 99.9% מזוכים – 0.1% . מתוך כל אלף נאשמים אחד מזוכה! האחוז המדויק יכול לנוע מעט בין השנים אך אין זה משנה את העובדה הבסיסית שכמאה אחוז מהנאשמים מורשעים. הסיכוי לזיכוי הינו אפסי גם אם הנאשם הינו חף מכל אשמה. לתופעה זו אין אח ורע בעולם כולו ולא רק במדינות דמוקרטיות. גם בשלטון אבסולוטי נעשה משפט. אחוז הרשעות מעט מתקרב לזה שבישראל אך פחות ממנו משמעותית כ 90% הרשעות היה בברית המועצות בשלטונו של סטאלין במשפטים פוליטיים אם כי לא בנושאים אחרים. שם לגבי מקרים אלו כמו בית המשפט בישראל, הפושע סטאלין יחס ערך רב להודאות במשטרה – אירגון פשע בפני עצמו כדי להשוות באירופה מתוך כל אלף נאשמים מזוכים – בין 300 ל 400. גם שם הרבה מורשעים אינם אשמים ושם הגיעו למסקנה שבית המשפט הוא הפוגע העיקרי בדמוקרטיה ומדי פעם נרצח שופט. בארצות הברית מתוך כל אלף נאשמים 500 מזוכים ועדיין חפים רבים מורשעים. בארצות הברית פוסקים עונש מוות ומידי שנה אלפים שלא רצחו מוצאים להורג – נרצחים על ידי הרשויות, באשמת רצח. יחס זה הוא בין נאשמים ומורשעים אין יחס זה מראה כמה נאשמים ביחס לאוכלוסיה. בתנאים אלו של כמעט מאה אחוז הרשעות ביחד עם תפקוד לוקה מאוד של המשטרה במניעת עברות או מציאת מבצעי עברות, יש למשטרה עניין להוכיח את ההיפך ולהרבות נאשמים וכל האמצעים קשרים לכך. הדרך שנפוצה בשנים האחרונות היא פשוט להמציא "הודאות" בשם נחקרים – להתיש נחקרים ולרשום את שכלל לא אמרו. כיצד קורה שבמדינת ישראל המתימרת להיות דמוקרטית אחוז ההרשעות שואף למאה? תיאורטית במדינה דמוקרטית יש להוכיח לבית המשפט אשמה ללא צל של ספק, באם יש חשד סביר לחפות יש לזכות. על פי החוק מותר לבית המשפט להרשיע רק אם הוכחה אשמה, כך על פי חוק הכנסת . אלא שלבית המשפט יש חוקים והוראות משלו. בית המשפט החליט לא לתת לאף אחד להתחמק ויש לעשות הכל כדי להרשיע. זה כמובן ההיפך המוחלט מהצורך בהוכחות ללא צל של ספק. במצב זה פרושו שלא רק רבים מהמורשעים הם חפים אלא שהחלק הארי מהמורשעים הם חפים.
כיצד יעשו זאת אם העובדות אינן מצביעות על אשמה או אף מורות בבירור על חפות?
בעזרת יחס של איפה ואיפה והסתרת עובדות וסילופן. כך נוהגים הם לנהוג בצד המתלונן יחס של אדיבות לתת לו להעיד ככל שיחפוץ להדריכו בעזרת שאלות מדריכות לשם הבהרה או הבעת ספק כביכול כדי לנסות להוציא את התשובות ההגיוניות ביותר ככל שניתן ואי רישום הגירסאות הקודמות ולא ההדרכות שהשופט עצמו נותן, השמטת כל אמירה לא הגיונית, הוספת אמירות הסבר לצורך הקניית אמינות. כל זה למען חיפוי על מתלונן שלעיתים לא רחוקות הינו העבריין. כלפי הנאשם התנהגות גסת רוח פנים מאיימות צווחות כל כמה מילים שהנאשם מעיד, שאלות חוזרות שלא לצורך והפרעה לעדות בכל דרך, כולל קטיעתה טרם שהנאשם הצליח לומר חלקים רבים וחשובים. בפרוטוקול נרשמת עדות הנאשם מקוטעת ומעורבבת עם תשובה לשאלות אשר נשאלו טרם עת כמובן שאין השופטים משאירים זכר לשאלותיהם ועדות הנאשם נראית כאילו הוא מיוזמתו אמר דברים בערבוביה. בדרך זו כל העדות אשר הצליח לומר נראית כגבוב חסר פשר. גם מושמטים קטעים הכי חשובים מעדותו זו. קלדניות מקבלות הוראות מה להקליד ומה לא, הן למדות שכל מה שברור מעיד על חפות אל להן להקליד. שופטים גם נותנים הוראות מה לטעון ומה לא ומאילו טענות שתכופות הן טענות מרכזיות לח
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
סל
|
|
|