|
|
א. כול עוד לא הוגשה תביעה נגד מי שנבחר לכהן כפרקליט המדינה, משה לדור, אחרי שנתפס סוף-סוף "על-חם" במסירת תצהיר-שקר לבית המשפט כששימש כפרקליט מחוז ירושלים --אמור להיות לציבור אמון בערבון מוגבל במערכת המשפט ואכיפת החוק;
ב. הכרעת-דין שהוציא מתחת ידיו שופט בהסתמך עדות של העד המרכזי מטעם המדינה, שלא התאפשר להגנה לחקור אותו חקירה נגדית (וכלל לא משנה למה לא התאפשר) ובכך נשללה זכות-יסוד בסיסית של נאשם -- מתאימה לרפובליקת-בננות;
ג. אם שופט מעז להשתמש בהכרעת-דין בביטוי "לא יעלה על הדעת" לביסוס הכרעתו, אחרי הימים שבהם נגלו לכול בני-אנוש מעשי הזוועה שביצעו הנאצים ועוזריהם, מעשים שבזמן-אמת לא עלו על הדעת של רבים וטובים בכול העולם, שלא היו עדי ראיה להם -- השופט הזה לא ראוי לשבת על כס המשפט ולהכריע גורלות;
ד. עם כול הכבוד שהמשפט מייחס לתחושותיו והתרשמויותיו של שופט שלום או אפילו שופט מחוזי -- הן אינן מחייבות את שופטי בית המשפט העליון, למרות שהם לא היו נוכחים באולם המשפט, לא שמעו את צליל קולו של כול עד בעת החקירה הראשית והחקירה הנגדית, לא הריחו את זיעת-אפו, לא ראו את זקיפוּת או שפיפוּת גבו בעמדו על דוכן העדים, ועוד תופעות פסיכו-פיזיות כיוצא באלה, שעלולות להטעות לא רק פרקליטים שמונו לשופטים על-ידי הוועדה לבחירת שופטים ולקידום שופטים, אלא אפילו פסיכולוגים קליניים והתנהגותיים ותיקים.
וזה רק על קצה המזלג מהמחדלים השיפוטיים הרבים שמרפדים את ההכרעה הארכנית.
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
עידןסובול
|
|
|