|
|
ב-4 בנובמבר 1995, התקיימה עצרת תמיכה בתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בתל אביב. העצרת אורגנה כתגובה להפגנות הימין, תחת הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות". בתום העצרת חיכה עמיר לרבין במגרש החנייה הסמוך ושם רצח אותו ביריות אקדח.
לאחר שירה כדור ראשון מטווח קצר ביותר לכיוון עמוד השדרה של רבין, ירה עמיר שני כדורים נוספים, ובמשפטו הסביר את המניע לכך:
"יריתי את שני הכדורים ליתר ביטחון שאני פוגע בו. לא רציתי שום סיכוי שהוא יישאר פעיל בתור ראש ממשלה. לכן הכדור הראשון לא היה מספיק בשבילי כי ייתכן שלא פגעתי בעמוד השדרה, לכן יריתי כדי להיות בטוח שאני פוגע".
הרצח גרם לזעזוע עמוק בציבור, כפי שניתן ללמוד, בין השאר, מדבריו של שופט בית המשפט העליון, אליעזר גולדברג, בפסק הדין שבו דחה את ערעורו של עמיר על הרשעתו:
שמענו ערעור זה, שאנו דוחים אותו בזה, ביום כ' בתמוז, יום פטירתו של בנימין זאב הרצל. את המדינה חזה. האפשרות כי מנהיג יהודי במדינת היהודים שתקום, יירצח בידי יהודי, ודאי שלא עלתה על דל מחשבתו. לא כך חזו ראשונים כי יקרה בהגיענו לעצמאות. ואף אנו, שכבר למדנו לעמוד על הפער בין החזון למציאות, לא נטה לבנו להאמין כי נבלה אשר כזאת תהיה בישראל. באה המציאות וטפחה על פני ראשונים ואחרונים. ראש ממשלתה של מדינת ישראל אכן נרצח בידי המערער.
– ע"פ 3126/96, יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 638
|
|
|
`
כתוב תגובה ל-
גורי גרוסמן
|
|
|