|
|
בכל שיטת בחירות קיים היגיון מסדר פנימי, שמאפשר מצד אחד בחירה שווה לכל המתמודדים ומצד שני שיטת פיקוח ובקרה על הנבחרים ואפשרות החלפתם במקרה הצורך, ללא בחירות חוזרות. ניסוח החוקים וההתניות שעל פיהם בוצעה הבחירה, הוא שמאפשר זאת וחייב לאפשר זאת.
ערבוב שיטות אינו רצוי, משום שהסיכוי לשגיאות סיסטמיות בתהליך הכולל גדל ובמקרה של כשלון הנחות היסוד, הפתרונות מורכבים וקשים יותר לביצוע. אינני דוגל בסידורי בחירות "אישיים", שהסיבה היחידה המצדיקה אותם, היא הסתבכות התוכנית הפוליטית של אחד המתחרים על הבכורה. זו אינה גישה הוגנת – לא כשהיא באה לקדם אישית את אחד המתמודדים, כשם שהיא איננה הוגנת כאשר היא באה לפגוע באחד מהם באופן אישי.
אין לי בעיה עם שיתוף רע"ם בממשלה, אם יעשה נכון; כלומר: לאחר שהובטח שרע"ם היא מפלגה ישראלית אמיתית שהסתלקה מעמדותיה האנטי-ציוניות. למעשה, דרישה זו חייבת להיות דרישת-סף לעצם כניסתה לכנסת. לכן, יש לי אותה בעיה בדיוק גם עם מר"צ, שרמת האנטי-ציונות בה אינה נופלת מזו של רע"ם.
הצורך בהקמת קואליציה וממשלה, אינו סיבה לחתור לשינויים חוקתיים שלא נעשו במועד הנכון – לפני מערכת הבחירות. שינויים הבאים להבטיח הגמוניה מובהקת של צד אחד, דווקא הצד שלא קיים את הבטחותיו בבחירות קודמות, אינו ראוי ל"מתנות ומענקים". השאלה כאן היא מהיכן שואבת ההצעה את הביטחון שהפעם לא יפר המפר הסידרתי את הבטחותיו?!
אינני מאמין בהנחות הגורסות ש"מלחמת העולם" הקיימת בין נתניהו לבנט, סער, שקד ואחרים במחנה הימין, תעלם לפתע רק משום שיבחר לראשות הממשלה באופן אישי – ניסיון העבר מלמד את ההיפך הגמור. יכולתו של נתניהו לתזז בין ימין לשמאל לפי צרכיו הרגעיים ותלותו הפוליטית במשפחתו, הם בעיני חסרונות אמינותיים מובהקים שאינם מזכים אותו במתן סיכוי מיוחד נוסף
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
רפי לאופרט
|
|
|