|
|
במשפט הדבר הראשון החשוב ביותר הוא האם הנתבע/הנאשם עשה את המעשה המיוחס לו, אחר כך הנסיבות כמה אחראי הוא האם בכונה תחילה או בשגגה. העובדות לאשורן האמת שאינה תלויה בנפשות הפועלות היא המרכיב החשוב והמכריע. כדי ששופט יוכל להגיע אליה התכונה החשובה ביותר שצריכה להיות לו היא אוביקטיביות מוחלטת וחוסר הכרה ומשוא פנים. שיקוליו צריכים להיות עניינים ומשוחררים מכל שיקולים זרים. הן בתרבות ישראל וגם בקרב העמים מקובל שצדק איננו נעשה על פי מראה עיניים, אלא על פי שיקול דעת של בחינת העובדות. הן במשפט העברי והן בשיטות המשפט המודרניות במדינות דמוקרטיות, ישנה הבחנה חדה בין העדים, המעידים על אירוע, לבין השופטים, השומעים עדויות ולפי אלו פוסקים, "אין עד נעשה דיין". סדר הדין במשפט הוא עדים מעידים בפני השופטים, וגם מגישים מסמכים וראיות. ואילו שופטים חורצים את הדין על פי הערכת הראיות. העדויות הבאות במקום התרשמות ישירה של השופט מהאירוע. לפי הרמב"ם: "אין בית דין עונשין באומד הדעת, אלא על פי עדים, בראיה ברורה", לא בכדי בקרב העמים אלת הצדק מחזיקה בידה מאזניים ועיניה מכוסות לבל יטעוה עיניה לבל תכיר פנים. בתרבות ישראל העקרון הוא זהה גם אם ללא הביטוי הפיסולי של אלת הצדק. על פי כללי הצדק הטבעי התרשמות ממהימנות העד היא סוביקטיבית עליה לכל היותר להיות נלוית או תוצר ממצאים הבלתי תלויים.
למצער בית המשפט הישראלי רחוק מאלו כרחוק מזרח ממערב. המשפט הישראלי נמנה עם שיטות המשפט שיש בהן "הערכה חופשית" של עדויות, ולא "הערכה פורמלית. חשיבות ומשקל העדויות בשיטות כמו זו של הישראלי פחותים מאשר בשיטות של המשפט העברי ורוב הדמוקרטיות המודרניות: למהמנות העדות נקבעו שלושה מבחנים:
1:ההתרשמות הבלתי אמצעית. תגובותיו והתנהגותו של העד, במהלך מתן העדות.
2:הגיונה הפנימי של העדות. בחינת תוכן העדות באמצעות השכל הישר וההגיון.
3:סימני האמת החיצוניים. אישוש, או הפרכה, בממצאים עובדתיים חיצוניים.
במשפט הישראלי המבחן הראשון, ההתרשמות האישית והבלתי אמצעית של השופט מהעדים הינה ברוב המקרים מרכיב עיקרי בהחלטה. על פי סעיף 53 לפקודת הראיות: "ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". ס' 53 לפקודת הראיות קובע כי: "ממצאי מהימנות יקבעו ע"י ביהמ"ש בהתייחס לפרמטרים הבאים : (א) התנהגות העדים (ב) נסיבות הענין (ג) אותות האמת העולים מהעדות". קני מידה אלו מזכירים משפט אצל נוצרים בתקופות חשוכות ביותר. הצידוק לכך הוא שהשופט יושב באולם בית המשפט והוא המבחין בסימני השאמת. במשפט הישראלי השופט בערכאה הראשונה הוא עד!
המבחן השלישי של העדות על-פי סימני אמת חיצוניים בא לשמש "שסתום בטחון" לשני המבחנים הראשונים. שאפילו לפי המבחן הראשון התרשם בית המשפט לטובה מן העד, ולפי המבחן השני מצא בעדותו הגיון פנימי, עדיין קיים חשש ל"הטעייה", כלומר יש כאן היפוך סדר החשיבות של הגעה לעובדות האמיתיות. במקום שההוכחות החיצוניות תהינה החשובות ביותר ואחר כך גם הגיונה הפנימי של העדות ומבחן ההתרשמות רצוי שלא תהיה או לא תעמוד בפני עצמה, הרי שמבחן ההתרשמות הסוביקטיבית הוא הקובע. זה אמור גם במשפט פלילי בו נטל השכנוע אמור להיות מעל לכל ספק! לכן סעיף 53 לפקודת הראיות סותר בעליל עקרון זה ואיננו חוקי! אלא שכאשר מדובר ברצון שופטים אין פסלות חוקים! אם לא די בכך השופט אף משוחרר מהחובת ההנמקה למסקנתו אודות מהימנות העדות, למרות שראוי שלפחות זאת יעשה. מכאן ש
|
|
|
 `
כתוב תגובה ל-
סל
|
|
|