בית המשפט המחוזי בחיפה הרשיע (יום ב', 24.10.11) את חברת נמלי ישראל בזיהום הים ליד נמל חיפה. בכך קיבל ביהמ"ש המחוזי את ערעור המדינה על החלטת בית משפט השלום בחיפה, אשר נמנע מהרשעתה של החברה. בשולי פסק הדין, מותח השופט
יוסף אלרון ביקורת על המדינה, אשר במסגרת עסקת טיעון מחקה מכתב האישום את בכירי החברה.
נמלי ישראל, חברה ממשלתית האחראית על נכסי הנמלים, קיבלה היתר לשפוך לים פסולת במסגרת הרחבת נמל חיפה. ואולם, בפברואר 2008 היא שפכה פסולת בניגוד להיתר וגרמה להיווצרות כתם גדול שפגע בתנועה הימית בנמל חיפה. המשרד להגנת הסביבה הגיש כתב אישום נגד החברה ונגד מי שהיו באותה עת המנכ"ל, סמנכ"ל התפעול והאחראי על איכות הסביבה. במסגרת עסקת טיעון נמחקו שלושת הבכירים, ובית משפט השלום אף החליט להימנע מהרשעת החברה. הוא גזר עליה תשלום פיצוי של 100,000 שקל וקנס על תנאי של 185,000 למשך שלוש שנים.
בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את ערעור המדינה על ההימנעות מהרשעת החברה. לדברי אלרון, החוק מתיר להימנע מהרשעה במקרים חריגים בלבד, ומתנה זאת בקבלת תסקיר של שירות המבחן או בהטלת עבודות שירות גם בלא קבלת תסקיר. מאחר שאין אפשרות לבצע הליכים אלו כאשר מדובר בתאגיד, קבע אלרון, הרי שאין אפשרות להימנע מהרשעתו. הוא מעיר, כי מן הראוי שהמחוקק יסדיר מנגנון דומה שיחול על תאגידים.
עוד אומר אלרון, כי אין לקבל את טענת נמלי ישראך לפיה יש להימנע מהרשעתה בשל החשש שפעילותה בחו"ל תיפגע וכדי למנוע כתם פלילי מן הדירקטורים בחברה. לדבריו, קבלת עמדה זו משמעותה שלא ניתן יהיה להרשיע תאגידים רבים בפלילים. עוד הוא אומר, כי יש לייחס חומרה מיוחדת לעבירות בתחום איכות הסביבה, ויש צורך גם להרתיע עבריינים פוטנציאליים מביצוע עבירות דומות. לפיכך קבע ביהמ"ש המחוזי, כי הסכום שתשלם נמלי ישראל יוגדר כקנס, ותקופת הקנס על תנאי תוארך לשלוש שנים.
בשולי פסק הדין, מותח אלרון ביקורת על הסכמת המדינה למחוק את בכירי החברה מכתב האישום. לדבריו, אין המדובר במקרה יחיד, אלא ב"נוהג נפסד הפוגע בסופו של יום באינטרס הציבורי". אלרון אומר, כי אין תוחלת בהעמדתו לדין של התאגיד לבדו, משום שכך לא יהיה לנושא המשרה כל מורא מפני החוק.
אלרון מוסיף: "משהוגש כתב אישום ולא חל כרסום ראייתי לכאורה כלשהו במארג הראיות לו טענה הרשות בעת הגשת כתב האישום, אזי, מחיקת נושאי המשרה רק לצורך הנוחות שבקיומו של ההליך הפלילי והותרת התהליך כנגד התאגיד בלבד, אין בה כדי מיצוי הדין עם אלה שבסופו של יום עומדים מאחורי ביצוע העבירות... מוטב היה שאחריותם של מנהלים תבורר עד תום ולא יימחקו מכתב האישום לצורך 'הנוחות' שבהגעה להסדר הטיעון".
אלרון ממשיך ומאריך בביקורתו על התנהגות זו של המדינה, שלדבריו היא מעשה של יום-יום. הוא קובע, שהיא "פורקת" מן המנהלים את אחריותם למעשה התאגיד, ומביאה אותם למסקנה כי הם יסתררו מאחורי גבו של התאגיד ולא ישלמו את המחיר על מעשיהם. על נושאי המשרה לדעת, קובע אלרון, כי אם יעברו על החוק - ישלמו את המחיר על כך. מחיקת נושאי המשרה, הוא מסיים, מנוגדת לקו הברור בחקיקה - של הגברת האחריות המוטלת עליהם.
