השאלה הראשונה שלי פשוטה וסבוכה בעת ובעונה אחת: מי בעל הבית במדינה הזאת? הנבחרים או הפקידים? הפוליטיקאים או היועצים המשפטיים? היא פשוטה, כי רשמית הפוליטיקאים הנבחרים הם בעלי הבית, ומעשית – אלו הם הפקידים והיועצים המשפטיים. היא סבוכה, כי הגיע הזמן שהמצב בפועל יהיה זהה למצב להלכה.

כמעט מדי שבוע מתעוררות סוגיות המצדיקות את העלאת השאלה הזאת, אך דומה שהשבוע זה היה בולט במיוחד. בנימין נתניהו ביקש מיהודה וינשטיין לבדוק כיצד ניתן להקל את הוראות הפתיחה באש של כוחות הביטחון כלפי מיידי אבנים ובקבוקי תבערה. וינשטיין השיב שזה קשה, אולי בלתי אפשרי. לזכותו של נתניהו ייאמר, שבאופן נדיר הוא סירב להשלים עם התשובה הזאת ושלח את וינשטיין לבצע מקצה שיפורים.

העסק חייב להיות פשוט וברור מאין כמותו: אם הדרג המדיני מבקש משהו, ואותו משהו איננו בלתי חוקי בעליל, חובתו של הייעוץ המשפטי היא למצוא את הדרך לעשות זאת. אולי לא ב-100%, אבל ודאי שלא רק ב-50% ולבטח לא ב-0%. וכאשר מדובר בהוראות פתיחה באש – כל מה שצריך לעשות הוא להבין סוף-סוף, שחייהם של אזרחים, שוטרים וחיילים צריכים לקבל עדיפות על פני אלו של מי שמנסים לפגוע בהם ולהרוג אותם. אפילו היועצים המשפטיים יכולים להבין את זה, אם רק ירצו.

גורמים במשטרה – ידע לספר ynet אחרי הסרת מועמדותו של גל הירש – טוענים שגלעד ארדן גרם לה נזק כבד בהתנהלותו בנושא המפכ"ל. מצד אחד, זה נכון: ארדן היה חייב לבצע בדיקות מעמיקות לפני שבחר את הירש, והפארסה שלו מותירה את המשטרה בלי מפכ"ל קבוע למי-יודע כמה זמן. מצד שני, האמירה הזאת באה מצד מי שלא מוכנים אפילו לחשוב על אפשרות שאולי המפכ"ל הבא יגיע מבחוץ.

אבל לא בכך עוסקת השאלה שלי. יש לי שאלה רטורית: האם ניתן להעלות על הדעת מצב בו "גורמים בצה"ל" ימתחו ביקורת על שר הביטחון? התשובה היא, כמובן, לא בא' רבתי. משום שבצה"ל, עם כל הביקורת שיש לנו עליו, יודעים שכאשר הדרג המדיני נותן הוראה – מצדיעים ומבצעים. במשטרת ישראל – גוף היררכי בדיוק כמו הצבא – יש קצינים, מן הסתם בכירים, שמרשים לעצמם לדבר בתקשורת נגד השר.

כמו בהרבה חולאים של משטרת ישראל 2015, גם כאן האשמה מוטלת במידה רבה על יוחנן דנינו ובמידה פחותה על יצחק אהרונוביץ'. לפני חצי שנה הזהיר דנינו בראיון לידיעות אחרונות מפני מינוי מפכ"ל מבחוץ, ואהרונוביץ' הסתפק בנזיפה רפה. כאשר המפכ"ל המכהן מעז להתערב בריש גלי בבחירת יורשו ולמתוח ביקורת על השר, וכאשר השר מפגין אימפוטנציה – מה הפלא שקצינים נוספים מרשים לעצמם לעשות אותו הדבר? אם תרצו, זוהי עוד הוכחה – אחרי רבות-רבות אחרות – מדוע חובה שהמפכ"ל הבא יבוא מחוץ לגוף הבעייתי הזה.

שאלה לכל הגולשים: מישהו מכם ראה תגובה אמריקנית להתגברות הנוכחית הרוסית בסוריה, לשם תמיכה במשטרו של בשאר אסד? אם לא, אל תחשבו שפספסתם משהו. בדקתי את אתרי הבית הלבן, משרד החוץ ומשרד ההגנה – ומה שמצאתי היה כמה דקות של ברק אובמה ב-11.9.15 בתשובה לשאלה של חייל המוצב באפגניסטן. אובמה בעצם לא אמר כלום: הוא דיבר על כך שרוסיה רוצה לתמוך באסד בניגוד לעמדתה של ארה"ב.

במחשבה שנייה, אובמה אמר הרבה מאוד: ולדימיר פוטין לא שם עליו. אובמה סיפר, שכבר לפני כמה שנים אמר לעמיתו הרוסי שאספקת הנשק לאסד תחמיר את המצב. אז אמר; הרוסים סיפקו, וכעת הם מציבים כוחות על אדמת סוריה. "הרוסים יצטרכו להיות יותר נבונים", הייתה תגובתו התקיפה והמעשית של אובמה. ארבעה ימים מאוחר יותר אמר דובר משרד ההגנה, פיטר קוק, כי הצעד הרוסי הוא "לא מועיל" וששר החוץ, ג'ון קרי, "הביע את דאגתנו" באוזני רוסיה; אני משער שבמוסקבה לא ממש נרעשו ונרעדו מהמילים הללו.

מה שמוביל אותי לעוד שאלה: כאשר ישראל מקימה בית וחצי ביהודה ושומרון, לארה"ב יש תגובה מיידית. כאשר החמאס יורה רקטות לעבר ישראל וצה"ל מגיב, ארה"ב יודעת לקרוא מיד לשני הצדדים להבליג. אבל כאשר רוסיה מציבה עשרות מטוסים בסוריה – דממה. כאשר מעצמת-על יריבה מתערבת צבאית בזירה בה גם הצבא האמריקני פועל – אף מילה. והשאלה שלי פשוטה: למה?

פסק דין אחד והחלטה אחת שפרסמנו כאן השבוע הצביעו על מחדלים חמורים של המשטרה והפרקליטות. הראשון היה פסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, שהצביע על תרגיל לא-הגון, בלשון המעטה, שעשתה תובעת משטרתית: לאחר שהוגש לבית המשפט כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, היא הביאה בטיעונים לעונש עד שהגניב לפרוטוקול את החלקים העובדתיים שנמחקו מכתב האישום. השני היה החלטה של בית המשפט העליון, ממנה עלה שהפרקליטות לא אמרה אמת, שוב בלשון המעטה, כאשר טענה בפני סניגורו של נאשם ברצח, שהעבירה לו את כל חומר החקירה.

השאלה שלי מופנית לשופט בדימוס אליעזר גולדברג, הבודק האם נציבות הביקורת על הפרקליטות תהיה מוסמכת לבצע גם ביקורות פרטניות: האם תוכל להגיע למסקנה שהנציבות לא צריכה לבדוק נקודתית את המקרים הללו? האם תוכל לקבוע שאת המקרים הללו צריך יהיה לבדוק רק אם יתברר שהם הפכו לנגע מערכתי-רוחבי? או שמא מוטב לברר כבר כעת מי אחראי להתנהגות החמורה הזאת, כדי שהיא לא תהפוך לנגע מערכתי-רוחבי?

שאלה לאשר גרוניס, משה נסים, ענת ברקו, יחיאל כץ וגבריאלה שלו: אתם באמת חושבים שד"ר יורם טורבוביץ' יכול להיות היועץ המשפטי לממשלה? אני לא מדבר על הכישורים שלו (למרות שניתן לשאול האם מי שעסק רק במשפט אזרחי ומסחרי יכול לעמוד בראש התביעה), אלא על העבר הפוליטי המובהק שלו, כמי שהיה ראש לשכתו של אהוד אולמרט במשרד ראש הממשלה בשנים 2008-2006.

תפקיד ראש לשכה הוא משרת אמון מובהקת, אולי הכי מובהקת שיש, והוא מחייב הזדהות מוחלטת עם בעל התפקיד – במקרה הזה, עם אולמרט. מה עוד, שטורבוביץ' מילא גם שליחויות מדיניות עבור אולמרט, כך שהזיהוי הפוליטי שלו חזק עוד יותר. העובדה שטורבוביץ נמנה על שמונת המועמדים שבחרה הוועדה מלמדת, שלפחות שניים מחבריה לא חשבו שיש עם זה בעיה – מה שמלמד שיש בעיה עם הוועדה עצמה.

הלכתי בשבוע שעבר לאורתופד של מכבי שירותי בריאות בגלל כאבים ברגל. הוא הפנה אותי לטיפול פיזיותרפיה. התקשרתי למוקד מכבי וביקשתי לקבוע תור למרפאה ברחוב השל"ה בתל אביב. אין בעיה, אמרו לי, יש תור ב-29 בנובמבר 2015. חשבתי שלא שמעתי טוב. כן, 29 בנובמבר. תהיתי אם במרפאה ברחוב בלפור יהיה יותר טוב. המוקדן בדק וחזר אלי: 6 בדצמבר 2015. אז מה כן? הוא יכול להכניס אותי לרשימת המתנה, ואם מישהו יבטל – אז אולי אוכל לקבל תור מוקדם יותר. אני יכול גם לפקסס לו את ההפניה, ואז יהיה לי מותר לפנות לבתי חולים ולשאול אם יש תור מוקדם יותר. ואם אין לי פקס בבית? או שאני לא רוצה להתרוצץ בין בתי חולים? בעיה שלי.

השאלה שלי: בשביל זה אני משלם ביטוח בריאות וגם דמי חבר במכבי? בשביל לקבל תור לטיפול שגרתי בעוד חודשיים וחצי? או שבעצם זו השיטה של מכבי להיפטר מחולים טרדניים שרוצים – שומו שמים – למצוא מזור למכאוביהם: ניתן להם תור כל כך רחוק, ואז או שיוותרו מראש מתוך יאוש, או שעד שיגיע התור, הם כבר בכלל לא ישימו לב שכואב להם. מעניין אם הגישה בטיפולים רציניים יותר היא, שאולי החולה ממילא כבר לא יהיה בסביבה ואז לא יהיה צריך לטפל בו.