כללי המשפט המנהלי נשמרו כאן

ביום 9.6.16 הוציא מתחת ידו בית המשפט המחוזי (כב' השופט ציון קפאח) פסק דין בנושא ‏אשפוז כפוי (עו (ת"א) 15292-06-16). באותו מקרה האריכה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית את ‏אשפוזו הכפוי של צעיר, מן הנימוק ההזוי משהו של "חוסר ארגון מחשבות וחוסר תוכניות לעתיד" ‏‏(כאילו שלשרים בממשלת ישראל אשר גורל המדינה בידיהם, יש בכלל תוכניות לטווח רחוק, ‏מעבר למערכת הבחירות הבאה).‏

כב' השופט ציון קפאח הורה על שחרורו של הצעיר מאשפוז כפוי, וקבע כי "על הראיות למסוכנות ‏המערער להיות ברמה גבוהה", ובצדק. ‏

אשפוז בכפייה הוא הליך מנהלי, אשר במסגרתו, לאורגן מנהלי (הפסיכיאטר המחוזי) סמכות ‏מרחיקת לכת לשלול חרותו של אדם, למשך שבוע ימים (עד התכנסות הוועדה הפסיכיאטרית). ‏

זוהי סמכות מרחיקת לכת: לשם השוואה, כשאדם החשוד בעבירה כלשהי נעצר על-ידי שוטר, ‏עליו להיות מובא בפני שופט בתוך 24 שעות, ושכשמדובר בקטין, עליו להיות מובא בפני שופט ‏בתוך 24 שעות. גם כשמדובר בעצירים ביטחוניים, הכללים מחמירים מאוד בנושא הזה, תוך שימת ‏דגש על זכויות הפרט של העציר הביטחוני. ‏

אנשים בעלי מגבלה או תיוג פסיכיאטרי הם הבן החורג של ההגנות הדיוניות על זכויות הפרט: ‏הגם שחירותם נשללת מאחורי סורג ובריח, הם לא יזכו לראות שופט, ובחלוף 5 ימים מרגע ‏שהגישו ערר, הם "יזכו" לראות וועדה פסיכיאטרית: זו וועדה שמוסמכת להאריך את שלילת ‏חירותם, ולא על סמך ראיות מדוקדקות, אלא על סמך "ראיה מנהלית": ראיה מנהלית היא ראייה ‏מסוג "נמוך" יותר, או במילים אחרות: לחשוד בעבירה פלילית השוהה במעצר, יש הגנות דיוניות ‏רבות יותר מאשר למאושפז בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי, הגם שהאחרון לא עבר כל עבירה, ‏וחטאו העיקרי הוא הסטיגמה המוטלת באנשים עם מגבלה או תיוג פסיכיאטרי, כאילו הם דמונים, ‏מפחידים ומסוכנים, הגם שעשרות מחקרים אומרים את ההפך הגמור.‏

הראייה הנבחנת במהלך הדיון בוועדה פסיכיאטרית, היא "ראיה מנהלית". ראיה מנהלית היא ‏ראיה, כאמור, ברמת עוצמה פחותה, אשר משמשת טריבונלים מנהליים בבואם לקבל הכרעה.‏

לעניות דעתי, נקיטת צעד כה מרחיק לכת כאשפוז כפוי של אדם, ושלילת חרותו באופן מרחיק ‏לכת, בהסתמך על ראיות "מנהליות" בלבד, אינו תקין. מצב זה דורש שינוי דחוף על-ידי המחוקק: ‏ואשפוז כפוי, שהוא ממילא הליך אשר מקומו לא יכירנו בחברה ליברלית ושוחרת זכויות פרט, ‏צריך, אם בכלל, להתבצע אך ורק דרך בית המשפט.‏

אך המחוקק איטי, ועניינים חשובים מנשוא ממתינים על שולחן העבודה של המחוקקים, ומי ‏שנתונים להפרת זכויות במישור זה, אינם יכולים לסמוך על המחוקק שימהר להגן על זכויות ‏היסוד שלהם.‏

למקום הזה נכנסת הפסיקה, אשר תפקידה לפרש את הדין. פסק הדין משנות ה- 90', בעניין ‏יורונט, קבע זה מכבר, את "מבחן הראייה המנהלית", ובין היתר קבע, בעקבות פסק הדין ניימן ‏‏(פסק הדין אשר אסר על וועדת הבחירות למנוע את התמודדות תנועת "כך" לבחירות בכנסת), כי ‏ככל שהזכות המוטלת על הכף כבדה ורבת חשיבות יותר, כך על הראיה המנהלית אשר הרשות ‏מסתמכת עליה, להיות כבדת משקל יותר ויותר.‏

רוח הדברים הזו חזרה על עצמה באינספור פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים אשר דנו ‏בערעורים על וועדות ערר פסיכיאטריות.‏

לצערי הרב, במציאות, הפסיקה אינה מיושמת; ‏

הגם שהפסיקה מחייבת כי לצורך ביסוס טענת המסוכנות, קובעת כי הראיות לביסוס אותה ‏‏"מסוכנות" צריכות להיות כבדות משקל ומשמעותיות, בפועל, הגורמים האמונים על האשפוז ‏הכפוי, מקלים ראש בדרישת המסוכנות, ולא ממש טורחים לברר את טיב ה"ראיות" (אם יש כאלו ‏בכלל), אשר מבססות "מסוכנות" זו. ‏

במקרה שנדון בפסק דינו של כב' השופט קפאח, סברו הגורמים המאשפזים כי מצבו הנפשי של ‏הצעיר, בתוספת "היעדר תוכניות לעתיד וחוסר ארגון במחשבות", הם הם המייצרים את ‏המסוכנות. כך! ללא כל ביסוס עובדתי של מעשים קונקרטיים שיש בהם כדי להעיד על מסוכנות ‏‏(כפי שקבעה, כאמור, פסיקה משנות התשעים המוקדמות, פסיקה הנכנסת מאוזן אחת של ‏המערכת, ויוצאת מאוזנה השנייה).‏

הוראות אשפוז בכפייה, לפחות כפי שאני רואה אותן בעיסוקי המקצועי כעו"ד, הן אנמיות, ‏חוורות, לקוניות ו"פרווה" לחלוטין: בכולן מאוזכרת ה"מסוכנות", שכן הגורמים המאשפזים ‏יודעים היטב כי מסוכנות היא תנאי בל יעבור לאשפוז כפוי. אבל מה טיבה של ה"מסוכנות"? ‏כשזוכה פרס הנובל הבא (יהודי?) ימציא מכונה לקריאת מחשבות, אולי נוכל לקרוא את מחשבתם ‏של הגורמים המאשפזים, ואולי נבין ונדע. לא נלמד זאת מן המסמכים, כי חובת ההנמקה אשר ‏עוגנה בפסיקה, נשכחה מליבם של הגורמים המאשפזים; הפסיכיאטרים המחוזיים, אשר כותבים ‏הוראות אשפוז לקוניות, קצרות, ובכתב יד טעון שיפור, לרוב, אינם טורחים לפרט מה טיבה של ‏אותה מסוכנות, הגם שהפסיקה דורשת פירוט שכזה.
‏
פסק דינו של כב' השופט קפאח, מהווה, איפה, "זריקת רענון" עבור אותם גורמים במערכת, ‏ש"שכחו" את ההלכות המשפטיות המחייבות אותם: אם להיות כנים, הבעיה עם המערכת ‏הפסיכיאטרית, היא שהיא מעולם לא שכחה את הקווים המנחים של הפסיקה לאשפוז כפוי. ‏משורה ארוכה מאוד של פסקי דין המבקרים את התנהלות מערכת זו, דומה כי היא לעולם לא ‏הפנימה מלכתחילה כי מדובר בחירויות הפרט, בדיני נפשות, וכי לחרותו של הפרט יש להתייחס ‏בחרדת קודש ובכובד ראש.‏

התפיסה הפטרנליסטית של מערכת זו, גישת "באנו להציל את העולם", הלך המחשבה המטריד ‏והמעין-מיסיונרי הזה, גורם לגורמים האמונים במערכת לשכוח את מושכלות היסוד באשר ‏לזכויות הפרט, והכל, כאמור, בשל תשוקה מיסיונרית באופיה "להציל" את מי שלא ביקש ‏שיתערבו בחייו ו"יצילו" אותו.‏