אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

הגירוש מגוש קטיף היה מעשה לא מוסרי ושרירותי שיצר בעקבותיו תובנה מרכזית אחת: המערכת הפוליטית היא הקובעת. אפשר להפגין, למחות, להילחם, להתחנן, לפקוד בתים, לאהוב אחים, להיקשר בחבלים, להחתים, להתכנס לתפילות ולהזיל דמעות. אבל, מי שבסוף קובע אלו 120 חברי הכנסת. חד וחלק.

התובנה החדה הזו הביאה לכך שבציבור הדתי לאומי התפתחה הבנה לחשיבות המעורבות בחיים הפוליטיים. יש דור צעיר שחווה את מראות גוש-קטיף ועמונה, והבין שצריך לפתוח את השערים הפוליטיים באופן מיידי.

רק פריימריז הוגן ופתוח יכול לעשות את זה. רק פריימריז יכול להבטיח לצעירים שלא מדובר בהבטחות ריקות אלא בשיטה דמוקרטית, שהפוטנציאל להיבחר בשיטה זו, יהיה שוויוני וההצלחה היא רק תוצאה של עבודה קשה ויכולת אישית.

נכון, לשיטת הפריימריז יש חסרונות, אך ניתן להתגבר עליהם. האם יש שיטה אחרת מושלמת? מרכז מפלגה? שמור לי ואשמור לך? צריך לזכור, הפריימריז אינו רק שיטת הצבעה ובחירה. הוא בעיקר הבטחה, קריאת כיוון והזמנה להיות חלק מתהליך, בשורה לפתיחות ולשקיפות, להזדמנות שווה. הפריימריז למעשה מבטיח לציבור תומכי המפלגה אפשרות וכוח לבצע שינויים במפלגה, במוסדותיה ובנציגיה. הפריימריז מבטיח התחדשות, רענון, ביטול מחנאות וביטול פלגנות.

האם סביר שסיעת האיחוד הלאומי תהיה מורכבת מ-3 תתי מפלגות שאף אחד מחבריה לא נבחר ע"י ציבור תומכיה? כולם כמובן טובים ואיכותיים אבל לא מוטב היה אילו כתב המינוי של חברי הכנסת היה ניתן להם באמצעות אלפי מתפקדים ולא על-ידי מספר חברי מזכירות מצומצם?

ואולי זו הסיבה שבגללה, למרות הגידול הדמוגרפי, רשימות הציבור הדתי-לאומי מקבלות בסך-הכל 7.5% מכלל קולות המצביעים למרות שחלקם באוכלוסיה נאמד ב-20%?

ועוד דבר: האם לא הגיע הזמן שהציבור הכתום, שכל-כך משתוקק לראות בין שורותיו את הציבור שאינו שומר מצוות, אך מאמין במסורת ישראל, במדינה יהודית ובערכים ציוניים, יזמין אותו להיות חלק אינטגראלי ממנו? שילוב ראוי נעשה ע"י קליטה אמיתית וטבעית ולא ביציאת ידי חובה וצירופו של חבר כנסת חילוני לשורותינו. אם נפתח את השורות, עשויה המפלגה להפוך למפלגה גדולה, למפלגה רלוונטית אשר תשבור את מחסום ההססנות של הציבור החילוני-מסורתי לאומי שיצביע עבורה.

אני מאמין שביום שבו תהיה אפשרות לכל צעיר וצעירה, תושב אופקים לצידו של תושב קרני שומרון, להיות חלק פעיל במערכת הפוליטית זה יגביר את מעורבותם, את התלהבותם ואת אחריותם להצלחת המפלגה. זה יגרור בעקבותיו פעילות פוליטית היקפית ונרחבת באמצעות תתי ארגונים שייעדו את עצמם לשינוי פני החיים הפוליטיים והציבוריים.

הדרך להצלחת המחנה הלאומי עוברת בשני מסלולים מקבילים, האחד - ההתיישבותי, החלוצי, הערכי והמוסרי והשני - המסלול הפוליטי, הפרקטי, הפורמאלי. בתחום הראשון כבר הוכחנו את יכולתנו ונחלנו הישגים מעוררי הערצה, בתחום השני נחלנו אכזבות והפסדים. הגיע הזמן לנצח בו. הפריימריז הוא אולי צעד קטן לביורוקרטיה המפלגתית אבל עשוי להתברר כצעד גדול למחנה הלאומי.