לפני שמנחם בגין, ז"ל, יצא לשיחות השלום בקמפ דייוויד, הוא קיבל מהחתום מטה תוכנית שעובדה בעזרת צוות מומחים מהשורה הראשונה של היחידה לביטחון לאומי במטכ"ל - לניווט הדיונים בדרך היחידה שלא תיתקל במוקשים לאחר צעדיה הראשונים. המוקש הראשון אותו היה צריך לסלק היה זה שטמנו וטיפחו שליטי ערב, בעורמה צינית, שנועדה להנציח את הסכסוך - מיד לאחר שנכשלו בניסיונם לחסל את מדינת ישראל בפלישתם הפושעת למדינה שזה עתה קמה, ב-1948.
המוקש נבנה בהחלטה שהם העבירו באו"ם - להקים מינהל מיוחד לטיפול בפליטים הערבים שברחו מארץ-ישראל - UNRWA - שידאג להנצחה וטיפוח ציבור זה, במקום שיטופל ע"י נציבות האו"ם לפליטים הקיימת, ועיסוקה - שיקום פליטי מלחמה בעולם כולו.
ומי הוגדר כ"פליט"? מי שהצהיר שבתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה הוא גר שם שנתיים. הוא לא היה צריך להציג תעודת זהות פלשתינית (כזו שיש, למשל, לכותב שורות אלו) אלא - מספיק היה להציג אישור ממוכתר של אחד הכפרים שנעזבו. מה הפלא שמ-550,000 פליטים שברחו בתש"ח הם מנפנפים כיום בסטטיסטיקות של 4,500,000 "פליטים", ולכל אלה, הם טוענים, מגיעה "זכות השיבה" (לכפרים שלא קיימים?).
עובדת קיומם במזרח התיכון של כ-30 מחנות פליטים עם אוכלוסיה הגרה בתת-תנאים, מבלי שאחיהם הערבים עושים משהו לשיקומם, היא בעיה הומניטארית אמיתית אך פתרונה איננו פוליטי, עם "זכות השיבה" התעמולתית (שגם אבו-מאזן טוען לה), אלא - כלכלית-חברתית. וסעיף ראשון בהסכם שלום עם מצרים, שחלקה היה רב ביצירת בעיה זו, צריך היה להיות - שיקום יושבי מחנות הפליטים.
לזה היה לנו מודל מוכח מהקצה השני של העולם - בעיר האוטונומית הונג-קונג, שם שוקמו בהצלחה, תחת ניהולו של נציב עליון בריטי, מיליוני פליטים שברחו מסין. פרויקט משותף כזה של ישראל ומצרים, עם תועלת מיידית לכלכלת שתי המדינות, יכול היה להיות מנוף מייצב-שלום וגם גשר לפיתוח הדרגתי של קשרי כלכלה פוריים (שיניבו, לבסוף, שלום) עם ארצות ערב האחרות.
היה ברור לנו, שפתרון כזה לא תאם את האינטרס של שליטי ערב, שהמשך הסכסוך היה פוליסת ביטוח להבטחת שלטונם הדיקטטורי (בסימולציה של תהליך הפתרון הזה גם צפינו התלקחות קצרה של מלחמת אזרחים מקומית, שעל צה"ל יהיה לכבות). אולם, לא תיארנו לעצמנו שעריצי האזור יקנו למטרה זו את עזרתם של אנשי מדינה ותקשורת בארה"ב ובישראל. הבכיר שבהם - הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר, יוזם הדיונים בקמפ-דייוויד - חשף את קלון מכירת נשמתו לכסף ערבי - בספר אנטי-ישראלי נבזי, שהוכיח את צביעותו בתפקיד "המתווך הניטראלי" בסכסוך הערבי-ישראלי. וכך, לא בלי עזרת יועציו הבכירים של בגין ואנשי תקשורת מרכזיים, הושמטה חובת שיקום הפליטים מסדר היום, ופצצת הזמן המשיכה לנוח ולהתנפח עד להזדמנות הבאה לפוצץ כל משא-ומתן לשלום.
תוכנית השיקום, בהתאמה לתמורות שחלו עם הזמן, הוגשה לראשי המדינה פעם אחר פעם, עם אותה תוצאה. אף אחד לא שאל - כיצד זה אנשים, מכל הקשת הפוליטית, שזכויות האדם בגרונם, בורחים מנושא זה וממשיכים לשרת את האינטרס של מנציחי בעיית הפליטים, על-ידי התרכזות ב"פתרונות מדיניים" שלא קיימים מבלי שתיפתר הבעיה ההומניטארית האמיתית. והפתרון לבעיה זו קיים גם כיום, אם כי בתנאים קשים יותר לישראל, ביחס למה שאפשר היה לעשות לפני החתימה החפוזה על שלום (נוסח קרטר) עם מצרים.
בימים אלה התבשרנו שראש הממשלה (בדימ.), טוני בלייר, עומד להגיע אלינו - לסיוע בפתרון הסכסוך בארץ ישראל. הייתי מציע לו שיזמין גם, כיועץ, את ידידו, הנציב הבריטי (בדימ.) של הונג-קונג, כריס פאטן, שניהל בהצלחה עיר של מיליוני פליטים משוקמים, שהגיעו לרמת חיים הגבוהה מזו של ישראל (והמכירים לו תודה, למרות שייצג, לכאורה, "שלטון כיבוש"). עדיין נשארו שני אתרים מתאימים להעתקת הצלחה זו לאזורנו. שרק לא יפלו לידי החוזים הכושלים של "מזרח תיכון חדש", המשרתים מזה שנים את האינטרס של שליטי ערב.
