בנות מרזל ופדרמן יפוצו על אלימות שוטרים

בית משפט השלום בירושלים חייב את המדינה (יום א', 7.10.07) לשלם לבנותיהם של פעילי הימין נועם פדרמן וברוך מרזל פיצויים בסך 10 אלפים שקל, לכל אחת, על אלימות של שוטרים כלפיהן בעת מעצרן בהפגנת מחאה על תוכנית ההינתקות.

בנותיו של נועם פדרמן, יסכה וספיר, ובתו של ברוך מרזל, רחל, נעצרו ב-13 ביולי 2005, כשהיו בנות 12 - 16. על מה שהתרחש בעת מעצרן הגישו תביעות נגד השוטרים ונגד המדינה לפצותן.

בבית המשפט התברר כי שלוש הקטינות נמנו עם מפגינות שנעצרו לאחר שהשתתפו בהפרות סדר וחסימת הכניסה לירושלים. הן הועלו על ניידת משטרה והוסעו לתחנת המשטרה מוריה בליווי שלושה אנשי משמר הגבול. בחקירתן במשטרה סירבו להזדהות ולהשיב על שאלות החוקרים. הן גם סירוב להיענות לדרישת החוקר יואב בר להצטלם, והוא יחד עם חוקרים אחרים צילם אותן בכוח.

היחידה שלא צולמה הייתה איילה, בתו של איש הימין איתמר בן גביר, משום שהיא מוכרת ממילא למשטרה. לאחר מכן, הועברו הבנות לתחנת המשטרה המגרש הרוסים וגם שם צולמו תוך שימוש בכוח. בלילה הועברו לביתה מעצר מעשיהו ולמחרת הובאו לבית משפט השלום בירושלים. השופט שחרר אותן בתנאים מגבילים רק לאחר שהסכימו להזדהות.


סטירות וצביטות


במשפט הייתה מחלוקת על כמה מטענותיהן של הבנות. הן סיפרו כי אחד משוטרי מג"ב שליוו אותן, עתאד שנאן, סטר להן, צבט אותן, משך בשערותיהן, עיקם את ידיהן ואיים עליהן. שוטר אחר, ציון מועלם הטיח את ראשה של ספיר פדרמן בקיר והיכה גם את אחותה. רחל מרזל התלוננה שסוהרת בכלא מעשיהו הרימה את חולצתה בעת חיפוש על גופה, למרות שהתנגדה לכך. רחל גם התלוננה שבתחנת מוריה מנעו ממנה ללכת לשירותים, לשתות ולאכול שעות ארוכות. רחל גם טענה כי הובלה שלא כדין באזיקים לבית המשפט.

תלונות נגד השוטרים הוגשו למחלקה לחקירות שוטרים אך התיק נסגר מן הטעם "אין עבירה". בתביעותיהן טענו הבנות כי נגרמו להן כאב וסבל ועוגמת נפש בשל השפלה ואיומים.


השוטרים: פעלנו על-פי דין


השוטרים הכחישו את טענות הבנות ואמרו להגנתם כי פעלו על-פי דין. הם גם טענו כי התנהגותן של הבנות כלפי כוחות הביטחון הייתה פרובוקטיבית ותרמה לתוצאה הסופית. לדבריהם היה לבנות אשם תורם גם בשל התפרעותן עם העצורות האחרות בעת הנסיעה בניידת, שבאה לידי ביטוי בדפיקות על תקרת הרכב, השמשות והמזגן, תלישת פתחי המזגן וקריאות גנאי נגד השוטרים. בתחנת משטרת מוריה, כך נטען, תלשו הבנות תמונות מהקירות, כתבו על הקירות ושברו מנורה בתוך תא המעצר. אשר לצילומן בכוח טענו השוטרים כי נהגו על-פי דין, המאפשר למשטרה להפעיל כוח לצורך צילום העצירים במקרה של סירוב להזדהות, וכוח זה הופעל באופן סביר ומידתי.

בתחילת המשפט הודיעה הפרקליטות כי מדינת ישראל מקבלת עליה אחריות על המעשים המיוחסים לשוטרים, מעשים שנעשו במסגרת תפקידם, וביקשה למחוק את התביעה האישית שהוגשה נגדם.


הבנות הותקפו פיסית ומילולית


בפסק הדין קיבל השופט שמעון פיינברג את גרסת הבנות לגבי מה שהתרחש בניידת ודחה את גרסת השוטרים. הוא קבע כי חלק מעדויות השוטרים לא היו אמינות ונסתרו בראיות אחרות. השופט סבר כי השוטרים לא הצליחו לבסס את גרסתם על אודות מעשי האלימות של העצורות במהלך הנסיעה בניידת, "ומשזו התמוטטה, אין לי אלא לאמץ את גרסת התובעות ולקבוע כי הותקפו פיזית ומילולית על-ידי שנאן בניידת המשטרתית". לעומת זאת קבע השופט כי מועלם לא עשה את המעשים שייחסו לו הבנות.


צילום בכוח - בסמכות המשטרה


לגבי תלונתה של רחל מרזל על החיפוש הבלתי חוקי בכלא מעשיהו קבע השופט כי היא לא הצליחה להוכיח זאת. כמו כן קבע כי עצם השימוש בכוח לצורך ביצוע צילום הבנות בתחנות המשטרה היה בסמכות המשטרה, וכי הופעל כוח סביר.

השופט הוסיף כי "העובדה שבעקבות האירוע עשתה המשטרה חושבים והפיקה לקחים במטרה להימנע להבא משימוש בכוח בעת צילום עצורי ההינתקות, אינה גורעת מסמכותה לעשות כן או הופכת את השימוש בכוח לבלתי סביר".