|
|
צילום: מתוך עכבר העיר
|
|
|
|
|
כשצופים ב"כלבוטק", קשה להימלט מהתחושה שמישהו צוחק שם ברקע. השאלה היא רק אם צוחקים איתי, עלי, או שרק מעמידים פני צוחקים. הפאתוס של גינת, האיקסים והעיגולים שמציירים לנו לפעמים על המסך כדי שניטיב להביט בו, הוראות הבימוי המגוחכות למצולמים (דבר בטלפון, עלעל בניירותיך, צעד במסדרון, פתח את הדלת והתיישב בכסאך) - "האמצעים האמנותיים" שהופכים את כלבוטק למה שהיא מוכרים היטב, ובכל זאת מפתיעים בכל פעם מחדש.
קשה להאמין, למשל, שהאדם שכתב את המילים "המשאבה תקועה בבטן של טלי כאבן שאין לה הופכין", עשה זאת בלי שמץ של ציניות. ואולי רק רצה שנחשוב שהוא מעמיד פני דביל כדי שנסיק מכך שהוא ציניקן גדול, ובעצם המילים באות ישר מהלב.
הדיסוננס הוא חריף. מתחת למעטפת הקיטש, שאין ברירה אלא ללעוג לה, מבליחים תכנים רציניים לגמרי. לפי האייטם שפתח את התוכנית אתמול, "כלבוטק" הצליחה היכן שנכשל נציב קבילות הציבור של משרד הבריאות ואילצה את קופת חולים כללית להעניק לחולה טיפול תרופתי שלא נכלל בסל התרופות ולטענת הקופה, אושר לה בטעות. תארו לעצמכם, תוכנית טלוויזיה שמסוגלת לפרוץ את גבולות סל התרופות. מעשה כשפים של ממש.
הכתבה ששודרה אחר-כך, על גניבה של מעקות בטיחות המוצבים בצדי דרכים ראשיות, כולל צילום עובדי זכיינית של מע"צ, שנראו מתקינים מעקה ומסירים אותו כעבור דקות ספורות - היתה ראויה בכל קנה מידה חדשותי. אבל אף שגם היא שמרה על הקו הסגנוני האופייני (כולל ראיונות עם המון אנשי מע"צ, משופמים ולבושים באפוד זוהר), ולמרות ההמלצה של רפי - הישארי עמנו, כדאי - שום דבר לא הכין אותי לאייטם שסגר את התוכנית והתגלה כאיוולת גמורה. הסתירה, החידה, שוב הרימה את ראשה, שלא לומר קמה מרבצה ורצה לשחק.
תארו לעצמכם: בחנוכה יש פסטיגל. הורים וילדים נוהרים בהמוניהם. באחד מאולמות המופעים יש מזנון שמוכר פופקורן. אחרי המופע, אוספים עובדי המזנון את דליי הנייר שמשמשים להגשת הפופקורן, ועושים בהם שימוש חוזר. שימוש חוזר! לא, קלטו את הקטע: שמים פופקורן במיכל שכבר היה בו פופקורן פעם אחת. שומו שמיים, מדובר בחיסכון של שקל וחצי לדלי. שערוריה בקנה מידה חתולי.
מזל שרפי תפס את הקיוסקאי על חם. היה זה קרב אחרון במלחמת עולם ועתה כל צרותינו נעלמו כלא היו - תאגידים מרושעים כבר לא דוחפים לנו חומרים מלבינים לאוכל המעובד שאנחנו כל-כך אוהבים, ארנבים רכים כבר לא מקפחים את חייהם על שולחן הניסויים של חברות הקוסמטיקה. ישנה אומנם הבעיה הקטנה הזאת של הזבל שחונק את כדור הארץ בגלל השימוש המוגזם במיכלים חד-פעמיים, אבל מה זה כבר לעומת שמן מלפני שעתיים.
בסוף נושמים לרווחה. לאחר שבעל הקיוסק מתנצל, גינת מחליט לנהוג בפושע במידת הרחמים: "מודה ועוזב ירוחם. בשבוע הבא - שוחד מיני". בטח, רפי. אותו מקום אותה שעה. כלומר, בתנאי שעד שבוע הבא לא ניקבר בעודנו בחיים תחת הררים של דליי נייר לפופקורן.