חציל הזהב <br>

אזהרה: הכתבה הבאה אינה מיועדת לאנשים שמתרגזים מה"פלצנות" כשהם צופים בטלוויזיה ב"קרב סכינים". היא גם לא מיועדת לקלי הארנק, כלומר לאנשים שצריכים לשחרר כליה כדי להשאיר כמחצית האלפייה על ארוחה טובה. לעומת זאת, היא כן מיועדת לאלה מכם שנמסים למראה המנות שמהן נהנים רק יחידי הסגולה המכהנים כשופטים בתוכניות הבישול הללו, אתם יודעים - "המבינים הגדולים באוכל" כמו ליה מהשרדות או אביב גפן.

אם אי פעם ייחלתם לעצמכם ליהנות כמותם מארוחה שבה הדבר היחיד שעולה על המחיר ועל אורך תיאורי המנות הוא הטעם שלהן, מסעדת אוברג'ין (חציל, באנגלית) היא אחד המקומות הטובים לעשות זאת. המסעדה נמצאת באחד המקומות היוקרתיים יותר בתל אביב - מלון דיוויד אינטרקונטיננטל, מה שאומר ששועי עולם אוכלים שם. לראיה, ידוע לי שבזמן כתיבת שורות אלו סועד שם אל גור, והלוא ידוע שמה שטוב לאל טוב לכל האלים.

אחד הסממנים העיקריים שמצביעים על איכותה של אוברג'ין הוא העובדה שתפריט המסעדה משתנה ארבע פעמים בשנה, מה שנקרא תפריט עונתי (והלוואי ובאמת היו לנו בארץ ארבע עונות). למה זה כל כך חשוב ? ממספר סיבות: הראשונה והברורה, הינה שיש גיוון בתפריט. אבל בהנחה שהאורח הממוצע לא פוקד אותה כל שבוע, הסיבה השניה תעניין אתכם יותר - גיוון בתפריט משמעו גם גיוון לצוות המטבח. כשהתפריט נשאר קבוע, מהר מאוד הופכים הטבחים לרובוטים ובאותו היחס גם יורדת איכות המנות. השינוי התמידי משאיר אותם ערניים ומלאי תשוקה לבישול. אנחנו, כמובן, רק מרוויחים.

אז אחרי כל ההקדמה הזו, אתם בטח מתים לדעת מה אוכלים במסעדה שכזו. ובכן, אני אספר רק אם תבטיחו שלא לצעוק, לצחוק או לבכות משמות המנות. חלקן אולי יישמעו מוגזמות, אבל לכל מרכיב יש תפקיד כבד משקל בקומפוזיציית הטעמים. נתחיל, אבל לא לפני שנביט, נאשר בהנהון, נריח, נטעם ונאשר שוב במצמוץ ובשמחה חצי בקבוק של הר חרמון של ירדן (83 ש"ח). עכשיו, איך נשמע לכם קרפצ'יו פטריות פורטובלו וטופו עם סלט קינואה (52 ש"ח)? שלוש פרוסות דקיקות ביותר של טופו ושלוש של הפטריות - שני מרכיבים שסופגים טעמים מצוין - נחו בשלווה על הצלחת, ספוגות בטעמי התיבול העדין. בסלט הקינואה שולבו אגוזים ופירות יער, והוא התאים מאוד לקרפצ'יו הטבעוני.

לעיקריות הזמנו מנת דואט של צלעות וספריבס טלה (156 ש"ח). מופרד מהעצם, הבשר היה עשוי בדיוק כמו שצריך, כלומר צלוי מבחוץ, ורדרד מבפנים ורך ביותר. לצדו, הוגשו פרוסות של פולנטה מקמח תירס, שמן כמהין, קונפי שום, זיתי קלמטה וקישואים ברוטב טימין מצומצם. הפולנטה היתה מהזן היבש, להבדיל מהדייסתי, וכל התוספות מסביב הוסיפו לה תערובת טעמים מגוונת אך לא עמוסה. עיקרית נוספת היתה מנת פילה מוסר עם מחית תפוח אדמה, כרוב לבן מוקפץ, צ'יפס בטטה ורוטב ויניגרט עגבניות (130 ש"ח), שנבנתה לגובה ונראתה מרשימה במיוחד. הפירה היה רך ונימוח, הכרוב נתן חמיצות טובה, ושמן הזית בוינגרט נתן תחושה של שאיפת אוויר מלוא הריאות בעיבורו של מטע זיתים. מעל המגדל הונחה פרוסה מטוגנת של עור הדג שהופרד מהפילה להנאת הסועד, ולא נעים להגיד, אבל העור בפני עצמו היה טעים כמעט כמו הדג, שחוץ ממעט מלח שחסר לו היה עשוי נהדר.

לקראת הקינוחים שתינו שוט של יין לבן מצומצם עם תפוחים מקורמלים, עדין וטעים מאוד. בתוך כוס השוט נחה, די בשלווה יש לציין, פרוסת משמש חביבה. מנת אטריות קדאיף עם אפרסקים מקורמלים וסורבה אפרסק (37 ש"ח) בה בחרנו, היתה נחמדה אבל קצת מאכזבת בפשטותה. לעומתה, ריזוטו דבש ולימון היה פשוט משובח (37 ש"ח). במרקם שבין מרק לדייסה, הוא היה מתקתק, וההל שבו תובל הורגש רק במעט. רוטב שוקולד איכותי שזולף ממעל הוסיף מרירות נעימה והצלחת חוסלה לחלוטין.

המסר שחשוב לי להעביר לגבי אוברג'ין ובהקשר למסעדות מסוגה בכלל, הוא שאמנם המחירים גבוהים והמנות קטנות, אבל לא רק בפרמטרים האלה צריך לבחון ארוחה שכזו. ערב שכזה הינו חוויה. כמו הצגה טובה, רק שאתם לוקחים בה חלק פעיל. זהו ערב ארוך, נעים, רגוע ומענג. התייחסו אליו בהתאם - ומצפה לכם הנאה גדולה.