חנוך רוזן: שואו בידורי עשוי היטב

זו הצגת יחיד של וירטואוז באמנותו ואומנותו, שייחודו בתחום הנזירי של הפנטומימה נובע מנכונותו ויכולתו להיעזר בשותפים רבים לעשייה. אלה הופכים את מופע היחיד שלו לשואו מולטימדיה בעל תנופה רבה; כולם ראויים לאזכור משום שתרומתו של כל אחד מהם (כולל איש הסאונד) ענקית.

רוזן הוא ילד נצחי, עם גוף גמיש ופנים מלאות תמימות. בחלק ניכר מן ההופעה הוא מגייס צופים להשתתף בקטעים בה, ובאופן מפליא - ובניגוד לקומיקאים רבים אחרים - מוציא אותם במיטבם; יותר נכון, יוצר בעזרתם משהו שיש בו חן אסתטי (הפקת סולם מוסיקלי באמצעות פעמונים, למשל).

דומה שרוזן מאוהב במולטימדיה, ולכן חלק ניכר מן התוכנית עושה שימוש בהקרנות וידיאו (שי בונדר). כך במסע של רוזן הבדרן ברחובות ועל גגות העיר (מזכיר את ג'ין קלי ב"אמריקני בפאריס"), וכך בקטע יפה במיוחד של בריאת העולם, שם עושה רוזן שימוש בצלליות ווידיאו.

רק לרגעים חורג הערב מלהיות בידור זוהר של איש אחד, היודע לחשוב, לזוז, ולהפעיל טכניקה של במה: כשבחלק השני מעלה רוזן סיפור קטן ועצוב של ביקורי גבר מבוגר אצל אביו המזדקן, והמת. רגע הדיאלוג עם חליפת האב וכובעו על הספסל היה פיוט טהור, וחבל שרוזן לא מצא אפשרויות נוספות למגע מסוג זה באקסטרווגנצת היחיד שלו.