בדוח נכללות המלצות פרטניות המתייחסות לעובדה כי לכ-80% המפונים שבחרו בהעתקה קהילתית אין עדיין בית. הסכמי ההעתקה מורכבים ומסובכים קובעת הוועדה וממליצה לקבוע "גבול נוקשה" לתהליך גיבוש הסכמי העתקה - 31 בדצמבר 2009 . לאחריו תשקול הוועדה את ההסכם ומי אחראי לכשלון. הוועדה מציינת כי עיכוב הקמתם של מבני ציבור באתרי הקבע של המפונים, כמו גם השיטה שנבחרה לתקצובם על-ידי המדינה, "אינם מתקבלים על הדעת".

כמו-כן, הוועדה ממליצה לרכז עבודת מטה דחופה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, במטרה לגבש דרכי פעולה אפשריות שיובילו לזירוז בניית בתי קבע. "נדרשת התערבות אקטיבית והעמדת משאבים לצורך הסרת הגורמים המעכבים". עוד קובעת הוועדה, כי מהנתונים על האבטלה בקרב המפונים עולה ש"הפינוי הוא הגורם הישיר והמרכזי לאבטלה הקיימת בקרב המפונים... על המדינה חלה חובה להגביר את מאמציה לפתור את בעיית האבטלה בקרבם".

הוועדה מציינת כי היא רואה בחיוב את החלטת הממשלה שלא לסגור את מנהלת סלע לפני 2010.

עוד קובעת הוועדה כי "עם חלוף הזמן חשיבות ודחיפות הטיפול במפונים נשתכחו ופתרון בעיותיהם הפך לעוד משימה אחת במנין המשימות הממלאות את שגרם יומם של משרדיה ממשלה". משום כך נדרש "שינוי תפיסתי במשרדי הממשלה. דפוסי פעולה שאפיינו את התהליך בשנים האחרונות טעונים שינוי. את הטיפול במפונים יש לחזור ולהעמיד לאלתר - במעשים ולא רק בהצהרות בראש סדר העדיפויות הלאומי. זו חובתה של המדינה אשר במטרה לקדם מטרות ביטחוניות ומדיניות פגעה בציבור רחב. על המדינה למהר. זהו ענין של זכויות אדם, של הוגנות אנושית בסיסית של מוסר יהודי".

הוועדה מטילה על ראש הממשלה בנימין נתניהו "לנקוט בכל האמצעים המעשיים במטרה להניע את משרדי הממשלה השונים לפעולה נמרצת ומיידית שתכליתה לצקת תוכן להצהרה כי הטיפול במפונים הוא בגדר משימה לאומית... הסמכות והכוח לחולל את השינוי כמוצהר, מצויים בידי ראש הממשלה ועליו לפעול. עליו לדאוג לכך ש'רוח המפקד' שאותה ביטא תחלחל עד לאחרון הפקידים בשירות הציבורי, כך שאיש מהם לא יסבור עוד כי הטיפול במפונים הוא בגדר משימה רגילה נוספת המונחת על שולחנו".

בסוף דוח הביניים קובעת הוועדה, כי "הוצאת משפחות המפונים מבתיהן הפקעת נכסי המקרקעין שבהם החזיקו, גדיעת מקורות פרנסתן וניתוק מגוון מעגלי חייהן כל אלה ארכו פחות משבועיים".

לא כך שיקום המפונים. "שיקומם של המשפחות - פיצויין על מכלול נזקיהן, הקצאת קרקעות חלופיות עבורן, יישובן מחדש בבתי קבע, קימום יכולתן להתפרנס, מתן מזור לפצעי הנפש שחוו ושחזור מארג החיים הכולל שלהם - כל אלה לא הסתיימו עד היום, למעלה מארבע שנים לאחר הפינוי. קשה מכך: דומה שסיומם אינו נראה כלל באופק".

בדוח קובעים חברי הוועדה כי רבים מהמפונים טרם שוקמו. "רוב גדול מבין המפונים טרם התיישב במגורי קבע, אלא מוסיף להתגורר באתרי קרוואנים זמניים. חלק משמעותי מהם אינו מועסק, לא מעט מביניהם זקוקים לסיוע של גורמי רווחה". למרבה הצער, כותבים מחברי הדוח, "אף שחלף זמן רב מעת הפינוי, הליך השיקום טרם נסתיים וסיומו גם אינו נראה בקרוב".

המדינה, לדבריה, שהחליטה על הפינוי ו"כפתה אותו על המפונים", נטלה על עצמה "חובה מוסרית וציבורית, אחריות כבדה כלפי המפונים ביחס למשימת שיקומם. הוועדה מצאה כי טיפול המדינה במפונים היה נגוע בכשלים וכי המדינה טרם מימשה את חובתה לשיקומם".

הוועדה ציינה כי הממשלה בתקופת ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט הצהירה מאז שנת 2006 כי "כלל המפונים זוכים לטיפול הולם בבעיותיהם". ביולי 2008 פרסמה לשכת ראש הממשלה דאז כי "בכל משפונה הושקע בממוצע סכום של כ-3 מיליון שקלים". מנכ"ל ראש הממשלה דאז רענן דינור הדגיש אז כי "כיום יש פתרון לכל מתיישב.. ל-72% מהמשפחות .. עומד מגרש לבניית ביתם".

אלא ש"בין הכרזות הממשלה לבין המציאות נתגלע פער של ממש...רוח הדברים שנאמרו באשר לחשיבות ודחיפות הסיוע למפונים לא חלחלה לכל הדרגים שעליהם הוטל להשלים בפועל את משימת הטיפול במפונים". הוועדה מציינת כי מעדויות בפניה עולה שבין הגורמים המעכבים את שיקום המפונים אלו הם ה"פקידים" במשרדים הממשלתיים.

יו"ר לשעבר של מנהלת סלע צביה שמעון אמרה בעדותה כי "נוצר מצב שבו פקידים לוקחים לעצמם את הזכות לערער על החוק ועל החלטות ממשלה, מה שגרם לעיכובים ולעודף ביורוקרטיה בביצוען". בכיר במשרד השיכון העיד כי "לא כל משרד הממשלה ולא כל הגורמים ראו את זה כשליחות לאומית". מנהל ועד מתיישבי גוש קטיף אמר בעדות כי "תחילת שנת 2007 הייתה מעין קו פרשת מים שאחריו דברים החלו להתנהל לאיטם כאילו שכבר 'הכל מסודר'". קו פרשת המיים היה לדבריו בסביבות חתימה על הסכם הח"כים באפריל 2007.