מוזיאון ישראל מעלה תערוכת ציורים של "נוער הכיכר"

כיכר ציון. אחת עשרה בלילה. ניידת עלם מגיעה למדרחוב. ילדים בשחור, באדום, בצהוב, בכיפות, אינסוף שרשראות, עגילים, פירסינג, פאות, ציציות, כאפיות, גלביות, סיגריות, גיטרות פה ושם, קולות דרבוקות מהדהדים, בירות, בקבוקים שבורים, צעקות, שירה, רסטות, פריקים, ערסים, חרדים, דתיים, אנגלית, עברית, רוסית, משטרה... "אין ייאוש בעולם" ומיד אחר-כך עוד צעקה "אחי, יש לך סיגריה?".

מתנדבי עלם פותחים את הניידת, מורידים ממנה קנקני תה, שולחן, כיסאות, דפים, צבעים, מכחולים "יש לכם אוכל?" "חיכינו לכם מלא זמן" "איפה אתם?" צבעים מתחילים להישפך על הנייר... גבולות נפרצים, אין סטיגמה בכיכר, קבוצת נערים נסחפת בצלילי מוזיקה חסידית של קרליבך, התלחשויות, עסקות סמים, חיבוקים, איומים, אלימות, חיוכים, שיחות, חשפנות, באוויר מתעופפים פחיות בירה ובורקסים, תיקים גדולים פזורים בכל פינה, אחד חוזר מאילת, אחת מטבריה מציירת את הדרך שהלכה בה. הכיכר היא תחנת מעבר לפני הזולה הבאה. הפתיחות, הצבעוניות, המגוון, החום השופע בלי שום מחויבות נותנים המון כוח. אין הורים, אין מסגרת. התחושה היא שכאן, במקום הזה, אפשר להוציא אגרסיות, לצעוק, לשתוק, לשיר, אפשר להיות הכל בלי שיפוט...

נער בודד בפינת הרחוב, מופנם. עדיין תיק בית-ספר על גבו, בודק ובוחן מרחוק את האווירה, אולי פה ימצא חבר... אולי גם הוא עוד רגע ירקוד בחופשיות כזו לצלילי הגיטרה, וירגיש מספיק בטוח לצעוק, לעשן, לשתות אלכוהול, להשתחרר, אולי יצליח לשמור על הגבול ואולי לא...

רגע לפני הוא לוקח מכחול ומתחיל לצייר.