נטל כספים שלא כדין, ויוסמך כעורך דין

"אינני סבור שסמכות הסינון של הלשכה את הבאים בשעריה נפרשת על התנהגות שעשויה להיחשב כ'חמורה' במישור האזרחי. אחריות לעוולות נזיקיות, הפרת כללים במישור דיני החוזים ("חוזים יש לכבד", תום הלב במו"מ לכריתת חוזה או בביצועו), קבלת החלטות בלתי סבירות, או פסולות במישור המשפט המנהלי וכיו"ב אולי אינם משקפים נורמות התנהגות אידיאליות אך אין הם מגיעים אלי אותה דרגה שוות ערך ועוצמה להתנהגות פלילית העשויה להטביע קלון על מבצעה". כך קבע (3.2.10) שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, ד"ר עודד מודריק, בערעור שהגיש מועמד ללשכת עורכי הדין, על החלטת הוועד המחוזי של הלשכה שלא להסמיכו כעורך דין.

העותר, שלום שגיא, שימש לפני כ-8 שנים חשב בחברה אשר הגיעה להליכי פירוק בשל חובות בסך של 140 מיליון שקלים לנושיה, ובמסגרת החיקור שנערך באשר לנסיבות אשר הובילו לפירוק התגלה כי העותר, אשר ניתן בו אמון מלא ואשר הייתה לו שליטה מלאה על הנהלת החשבונות ועל הרישומים, מעל בתפקידו והסב את חלקם של הכספים לחשבונו הפרטי תוך שהוא מנצל את הרשאתו לשנות רישומים בכרטסת החשבונות של החברה, בכדי להסוות מעשיו. פסק דין אזרחי של בית המשפט המחוזי קבע כי עליו להשיב לחברה סך של 4.5 מיליון שקלים וקבע כי הוא ביצע את המעשים.

עם זאת, יש לציין כי הגם שנתונים אלו הועברו לידיעת המשטרה, היא בחרה בסופו של יום שלא להעמידו לדין והחקירה בעניינו נסגרה. כן יש לציין כי סעיף 374 לפקודת החברות, אשר בשלו חויב העותר להשיב את הכספים, הינו סעיף בעל נפקות אזרחית אשר מונע העמדה לדין פלילי וזאת מכוח סעיף 373 לפקודת החברות.

כך תיארה השופט גלאור מבית המשפט המחוזי בחיפה את המעשים אשר ביצע העותר:

• "המשיב [העותר] ניצל את מעמדו וסמכויותיו בחברה, את האמון המלא שנתן בו בלייכר, את העדר הפיקוח על פעולותיו ואת הגישה שהייתה לו לכספי החברה ולמערכת הנהלת החשבונות שלה, על-מנת ליטול מכספי החברה תוך שהוא דואג בקפדנות להסוות מעשיו, תוך שינוי רישומים בכרטסת הנהלת החשבונות, בדוחותיה הכספיים של החברה והשמדת נתוני הנהלת החשבונות כך שלא ניתן יהיה להתחקות אחר נטילותיו. במעשיו הפר המשיב את חובותיו כלפי החברה ופעל "שלא כהוגן" בכספיה ובנכסיה של החברה באופן המגבש את אחריותו לפי סעיף 374 לפקודת החברות".

מה שמספיק להכרעה בהליך אזרחי, אין די בו בכדי לשלול את חופש העיסוק מן העותר

הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, על-סמך מכתב שקיבל מבעלי החברה לשעבר ומכונס, פסל את העותר, אשר סיים את התמחותו ועבר בהצלחה את בחינות לשכת עורכי הדין, מלקבל הסמכה כעורך דין וזאת ערב טקס ההסמכה.

לטענת העותר, אשר נפסק נגדו נפסק בהליך אזרחי בו דרושה רמת ראיות נמוכה, היינו של 51%, אשר אין בה די כדי לשלול את זכותו של אדם לחופש עיסוק, וכי בכל מקרה, הוא מעולם לא הורשע בדין הפלילי. כן גרס העותר כי גם אם היה מועמד לדין פלילי בגין מעשיו, הרי אלו היו עולים כדי עוון ולא כדי פשע, ועוונות מתיישנים בחלוף חמש שנים והמעוון זכאי לחסות בצל תקנת השבים, והמעשים אותם ביצע התרחשו לפני כשמונה שנים. עוד טען העותר כי פסק הדין אינו סופי, ובכוונתו לערער עליו. כן גרס כי לא ניתנה לו הזכות לטעון טענותיו בפני הוועד המרכזי, אלא אך ורק בפני ועדת ההתמחות, כי הוועד המרכזי לא הפעיל שיקול דעת עצמאי.

השופט עודד מודריק אימץ את עמדותיו של העותר וקבע כי:

• "המציאות הסובבת את ענייננו היא שבמישור הפלילי טרם התגבשה החלטת תובע וככל הנראה טרם הסתיימה החקירה. בנסיבות כאלה - במיוחד נוכח התארכותן - נראה לי שההחלטה לחסום את הליך ההסמכה של העותר ללא גבול הנראה לעין, בהעדר ביסוס עובדתי ראוי, היא בלתי מידתית".

השופט קבע כי הגם שנפסק אשר נפסק נגד העותר בהליך אזרחי, אין הממצאים אשר נקבעו בהליך אזרחי, 'מעבר למאזן ההסתברויות' - מספיקים בכדי לשלול מן העותר את חופש העיסוק, שכן פרשנות נכונה של סעיף 44 לחוק לשכת עורכי הדין מובילה לכך שרק מעשים אשר הינם פליליים או קרובים בחומרתם למעשים פליליים יובילו למניעת קבלתו של מועמד בלשכה. לעניין זה הוא קובע כי:

• משקלן של "עובדות אחרות" צריך להיות שווה ערך לעבירה פלילית שבנסיבותיה יש קלון. לשון אחר עבירה שקלון טבוע בה, היא לעצמה, עושה את המבצע לבלתי ראוי להיות עורך דין. כדי ש"עובדות אחרות" יחסמו את שערי הלשכה לפני מועמד, צריך שעוצמתן ומשקלן יהיו כדי עשייתו לבלתי ראוי להיות עורך דין; היינו עוצמתן ומשקלן של העובדות האחרות צריכה להיות שווה לזו של עבירה שיש עמה קלון".

וכן כי:

• "לדעתי החלטה שמשמעותה מניעה מוחלטת מקבלת מועמד לשורות לשכת עורכי הדין צריכה לבסס עצמה על ראיות מנהליות שמשקלן הסגולי גבוה מאד. אמת המידה של "ראיה ברורה, חדמשמעית ומשכנעת" נראית בעיני מתאימה לשם כך".

עם זאת, הוא מסייג דבריו:

• "אינני אומר באורח קטגורי שלא ייתכנו נסיבות שבהן תהיה הלשכה רשאית לעכב החלטה בדבר קבלת מועמד ללשכה גם בראשיתו של הליך חקירה פלילית. הדבר תלוי בטיב החשד ובחומרתו ובטיבן של הראיות המצויות בידי הגורם החוקר (אם הן ידועות לגורמי הלשכה). אלא שאין צורך בגדרה של העתירה דנן לדון בטיבן של נסיבות כאלה".

כן אימץ השופט מודריק את עמדתו של העותר וקבע כי לא ניתנה לו הזדמנות להביא את דבריו בפני הוועד המרכזי, אלא אך ורק בפני ועדת ההתמחות, כאשר הוועד המרכזי אימץ את החלטתה של ועדת ההתמחות בלא כל הפעלת שיקול דעת עצמאי. הוא קובע בהקשר זה כי:

• "לשונו הברורה של החוק היא שסמכות ההחלטה למנוע קבלת מועמד לשורות לשכת עורכי הדין נתונה לוועד המרכזי; הוא ולא מלאך, שרף או שליח. בהתאם לכללי המשפט המנהלי החלטת הוועד כפופה לשתי דרישות בסיסיות. דרישה אחת היא שתינתן למועמד שעניינו נבחן זכות הטיעון, היינו שיותר לו להשמיע טענותיו בפני הוועד המרכזי קודם לקבלת ההחלטה בעניינו. הדרישה השנייה היא שתתקבל החלטה עצמאית ושקולה בידי הוועד המרכזי".

השופט מודריק הורה ללשכה לרשום את העותר כעורך דין וכחבר בלשכה.