67 תובעים שטענו לנזקים בריאותיים בשל פעילות מפעלי רמת חובב, ישלמו לנתבעים הוצאות בסך 1.6 מיליון שקל. כך קבעה (1.5.14) סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בבאר, שרה דברת. זאת, בנוסף לשכר טירחת עורכי דין בסך 8 מיליון שקל (150,000 שקל לכל אחד מן התובעים, שכן היו עורכי דין שייצגו יותר מנתבע אחד).

דברת דחתה את התביעה לאחר שקבעה, כי לא היה לה כל בסיס עובדתי, וכי לא הוכח כל קשר בין מצב בריאותם של התובעים לבין הפעילות התעשייתית באיזור. דברת מזכירה, כי הכלל הוא שנתבע שהתביעה נגדו נדחתה, זכאי להחזר של הוצאותיו הריאליות כל עוד יוכח שהן היו סבירות וקשורות במישרין להגנתו. והיא מוסיפה:

"גם אלמלא קבעה ההלכה בעניין זה כי יש לפסוק, ככלל, הוצאות ריאליות, היה מן הראוי לעשות כן בהליך זה, בו פתחו המשיבים בהליך יקר וסבוך מבלי שבצעו את הבדיקות המינימליות על-מנת לוודא שהמדובר שתביעה שיש לה סיכוי כלשהו להתקבל. בנסיבות אלה, אין לחשוש מהרתעת בעלי דין פוטנציאליים; אדרבה, רצוי כי בעלי דין אחרים יימנעו מלנהוג באופן דומה".

דברת מצטטת מפסק דינה: "למקרא חוות הדעת של פרופ' הוד, ברור שלא ניתן לבסס עליה התביעה - מפאת העדר מומחיות הדרושה - ולו שזפה אותה עין ביקורתית, טרם הגשת התביעה, היה הליך ארוך ויקר זה - מתייתר... חוות הדעת של פרופ' הוד, אינה חוות דעת של מומחה רפואי, אבל למרבה הצער הנתבעים והצדדים השלישיים לא יכלו ליטול הסיכון ולא להביא חוות דעת מטעמם, ולדרך התנהלות זו של התיק יש עלויות רבות שעל התובעים לשאת בהן".

דברת דנה בפרוטרוט בשומת ההוצאות שהגישו הנתבעות - המדינה ומועצת רמת חובב - וכן באלו שהוגשו בידי הצדדים השלישיים (קרי: כמה מן המפעלים שבאיזור). היא קובעת שחלק מן ההוצאות גבוהות מדי וחלקן לא הוכחו כראוי. בסך-הכל התבקש החזר של קרוב ל-4 מיליון שקל, אך דברת אישרה כאמור רק 40% ממנו.

על-פי החלטתה של דברת, כל התובעים - כמעט כולם בדואים תושבי האזור - יתחלקו בהוצאות בסך 600,000 שקל. היתרה היא עלות חוות הדעת הרפואית הנוגעת לכל אחד מהם, אותה נאלצו המדינה והמועצה להגיש בתגובה לחוות הדעת מטעמם. הסכום הגבוה ביותר שהוטל על תובע אחד הוא 42,640 שקל. דברת קבעה את השומה לאחר שנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, דחה בקשה של התובעים לפסול אותה תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על צורת הגשתה.