נדחתה בקשה לייצוגית נגד בבילון ולניר

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, רות רונן, דחתה (8.9.15) בקשה לאישור תביעה ייצוגית בסך 100 מיליון שקל נגד חברת בבילון, בעליה ומנהליה בראשותו של נועם לניר.

רועי ברניידיס טען, כי בבילון הפרה את חובות הדיווח כאשר לא מסרה פרטים מלאים על ההסכם עם יאהו עליו חתמה בתחילת 2013, ולא דיווחה עד אוקטובר 2013 על האפשרות שהיא מפרה את ההסכם - כפי שאכן טענה יאהו באותו מועד. ההפרות התייחסו בעיקר ל"שותפי ההפצה" של בבילון - חברות הכוללות את תוכנת התרגום שלה בחבילות שהן מוכרות ללקוחותיהן.

נקודת המוצא של רונן היא, שאין לשלול לחלוטין את האפשרות שחברה תהיה חייבת לדווח לציבור על האפשרות שהיא מפרה הסכם מהותי, גם אם הפרות אלו עדיין אינן ידועות לשותף להסכם. "ככל שיהיה מדובר בהפרה ברורה יותר, שהסיכון בחשיפתה גדול יותר ושחשיפתה עלולה להביא להשלכות משמעותיות יותר לגבי החברה, כן תגדל הנטייה לקבוע כי מדובר במידע מהותי שעל החברה לגלות אותו לציבור המשקיעים - ולהפך. כן יש מקום לבחון את שאלת הידיעה של החברה ונושאי המשרה בה אודות ההפרה", אומרת רונן.


לא כמו מידע פנים


תחילה דנה רונן בשאלה האם ניתן להקיש ממידע פנים על מידע החייב בדיווח, ומגיעה למסקנה שהתשובה שלילית וזאת בשל שורה של הבדלים בין השניים. במידע פנים מדובר על איסור נגטיבי, בעוד חובת הדיווח היא חובה פוזיטיבית. דיווח מיידי מתפרסם במהירות, בעוד שניתן לבחון בנחת האם מידע מסוים הוא מידע פנים. האיסור על מידע פנים רחב יותר מאשר חובת הדיווח, ויש למנוע הרחבת יתר של חובת הדיווח באופן שיאפשר לחברות לנצל אותה בצורה מניפולטיבית.

רונן קובעת: "בהתייחס לחובת הדיווח, על החברה לדווח אודות אירועים שהסיכוי להתרחשותם הוא גבוה מאוד, וכאשר מדובר באירועים שהם בעלי חשיבות משמעותית לחברה, וככאלה - להחלטות השקעה של ציבור המשקיעים בה". היא מציעה מבחני עזר, ובהם "האם קיימות הנחיות ספציפיות לגילוי במסגרת תקנות הדיווח, את השאלה האם מדובר במידע מגובש וברור או שמא מדובר במידע חלקי, עמום וספקולטיבי, והאם מדובר במידע המתייחס לאירועים שקרו בעבר, או מידע הנוגע לאירועים שייתכן שיקרו בעתיד".

מכאן עוברת רונן לניתוח פרטני של הדיווחים שמהם נמנעה בבילון, ומגיעה למסקנה שלא חלה עליה חובת דיווח במקרים אלו. "בדרך-כלל כאשר החברה סבורה כי היא אינה מפרה את ההסכם, לא קמה לה חובת גילוי", היא קובעת, לנוכח העובדה שראשי בבילון סברו שאינם מפרים את ההסכם עם יאהו.


לא צריך לדווח על כל פרט


בנוגע להתחייבות ששותפי ההפצה יפרו את ההסכם, אומרת רונן: "בהנחה שלא הייתה לחברה סיבה ממשית להניח ברמה גבוהה של סבירות כי שותפי ההפצה לא יעמדו בהוראות המדיניות של הסכם יאהו, ולא הייתה סיבה להניח כי הם עתידים להפר את התחייבותם כלפי החברה בהקשר זה - לא היה מקום לציין התחייבות זו באופן מפורש בדיווח... החברה לא הייתה אמורה לדווח אודות כל אחת ואחת מהתחייבויותיה במסגרת הסכם זה".

עוד אומרת רונן, כי חובת הדיווח קיימת רק כאשר התאגיד ונושאי המשרה בו ידעו על אותו אירוע, ואין לחייב אותם לבדוק האם התרחש. "אחת המטרות העומדת ביסוד חובת הדיווח היא קיומו של מידע שווה לכל במסחר בניירות ערך. מטרה זו אינה נפגעת כאשר המידע אינו ידוע לאיש - לא לתאגיד עצמו ולאורגנים שלו, ואף לא לציבור המשקיעים המקיים מסחר בניירות הערך של התאגיד", מסבירה רונן. היא גם קובעת, כי בכירי בבילון לא ידעו בזמן אמת על ההפרות הנטענות, ולכן ממילא לא יכלו לדווח עליהן.

לבסוף קובעת רונן, כי לא הוכח שלמשקיעים במניות בבילון נגרמו נזקים בשל הימנעותה מאותם דיווחים, כך שגם מסיבה זו אין מקום לתביעה ייצוגית. ברנדייס חויב בתשלום הוצאות בסך 150,000 שקל. את ברנדייס ייצגו עוה"ד מנור ולייפר, ואת הנתבעים - עוה"ד ברקמן, זילברבוים, מרום, פירט, נוי וליברמן.