וד דקירה ועוד דריסה ועוד אבנים, הם אינם נחים לרגע. ונראה שהאבן, קולפן התפוח או הסכין הם כלי המשחית המטילים היום פחד ברחובות. האבנים החלו כבר באינתיפאדה הראשונה, אבל לא התקבלו במערכת הביטחון ככלי נשק קטלני, והיחס למיידים היה סלחני ביותר. כלי נשק זה קל להשגה, נוח למשתמש ומפיל חללים רבים בצד השני. הוא כה מטיל מורא, עד שבעטיו חדלו ישראלים להגיע לישובים ביו"ש. גל הירש למשל נזקק לשנה כדי להתאושש מפגיעת אבן בראשו ליד ביר-זית. אדל ביטון הקטנה שנקברה לפני חודשים מספר, השיבה נשמתה לאחר שנפגעה מאבן בראשה ומצבה התדרדר, כך אלכסנדר לבלוביץ בערב ראש השנה, ועוד רבים שמצאו את מותם לאחר שאבנים נזרקו על הרכב בו נסעו והנהג איבד את השליטה והתהפך. בדרך כלל המיידים אינם נלכדים, כי קשה ללכוד אותם. עד שהחיילים מתפנים לדלוק, המיידה כבר מזמן במקום אחר.

העיתונאי מוחמד דראגמה, המסקר יום-יום את אזור שכם עבור העיתון הפלשתיני אל איום, פנה בסוף השבוע האחרון לציבור הפלשתיני לצאת נגד תופעת הסכינאות. הוא קורא במיוחד לנוער הפלשתיני לא לקטול את חייו ולהתנער מתופעות הסכינאות הקוטלות חיים ללא רחם.

אני מתנצל על ההתייחסות המאוחרת למאמר ¹ של אהוד פרלסמן "יהודים וערבים בישראל: הנתונים", אבל "גיליתי" אותו רק אתמול. דמוגרפיה והשלכותיה על הביטחון הלאומי היא נושא מספיק מורכב, רציני, וחשוב מכדי שאתעלם מכמה הערות נחוצות להרחבת והעמקת הדיון שהוצג במאמר. יתר-על-כן, לאחרונה, במסגרת "רענון" הדיונים הדפנסיביים והפוסט-ציונים על-רקע מלאת 20 שנה לרצח רבין, מתבצע, בין היתר, נסיון מחודש לעורר את "השד הדמוגרפי". מכאן נודעת חשיבות רבה עוד יותר לדיון לאומי רציני בנושא, כשכל האסכולות ההיסטוריות עומדות למבחן השוואתי מחודש.

פלשתינים השליכו בקבוק תבערה לעבר עמדת השמירה של בית המשפט המחוזי בירושלים ברחוב צלאח א-דין. לא היו נפגעים אך נגרם נזק קל למבנה.

בפיגוע צפונית לקריית ארבע, נדרסו (יום א', 1.11.15) שלושה לוחמי מג"ב על-ידי רכב בצומת בית ענון. הלוחמים פתחו באש לעבר רכב המחבל, אולם הוא נמלט מהמקום.